אזורי השליטה בגדה המערבית
במסגרת הסכם אוסלו חולקו שטחי הגדה המערבית לשלוש קטגוריות:
- שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית, הכוללים בעיקר את הערים הפלסטיניות הגדולות ושטחים ללא התיישבות יהודית משמעותית (מסומנים בצבע חום).
- שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית, הכוללים, בעיקר, כפרים פלסטינים (מסומנים בצבע צהוב בהיר). בשטחים אלה יש לישראל סמכות גוברת בכל הקשור לביטחונם של הישראלים וללחימה בטרור.
שטחי A ו-B כוללים 40% משטח הגדמ”ע ובהם 95% מקרב 2.3 מיליון התושבים הפלסטינים. - שטחי C: שטחים בשליטה ביטחונית ואזרחית (למעט 24 סמכויות שהועברו לרשות הפלסטינית) של מדינת ישראל הכוללים את כל היישובים היהודיים, כולל היישוב היהודי בחברון, הכבישים המובילים אליהם, אזורים בלתי מיושבים, שטחי אש, בקעת הירדן ומדבר יהודה (השטח בצבע לבן במפה).
שטח C כולל 60% משטח הגדמ”ע ובו כ-100 אלף פלסטינים.
היעדר רציפות טריטוריאלית בין היישובים הפלסטינים
מציאות זו, של 167 תאי שטח הפזורים במרחב ללא קשר טריטוריאלי רציף ביניהם היא תולדה של הסכמי ‘אוסלו’ ששיקפו את הרצון הישראלי להבטיח את האינטרסים הישראלים בשטח ובכללם: היישובים היהודיים, בסיסי הצבא ושטחי האש, תשתיות וצירי תנועה, עד הסכם הקבע.
כך נוצר ‘ארכיפלג’ של 167 ‘איים’, שבהם ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית בגדה, בעוד שהשטחים הפתוחים המקיפים אותם, לרבות שטחי החקלאות שבבעלותם, הוגדרו במקרים רבים כשטחי C שבאחריות ישראלית ביטחונית ואזרחית. חלק מתאי השטח אינם גדולים מ-2 קמ”ר. ‘איים’ אילו כוללים 40% משטחי הגדמ”ע ובהם חיים כ-2.3 מיליון פלסטינים (95% מאוכלוסיית הפלסטינים בגדמ”ע).
חלוקה זו יוצרת קשיים בחיי היומיום של התושבים במספר מישורים. הסמכות לתכנון ובנייה נתונה בידי ישראל בשטחי C וזו אינה מאפשרת בנייה פלסטינית בם, דבר היוצר מחסור בקרקעות לאזורי תעשיה ולבנייה למגורים כמענה לצרכי הגידול הטבעי של האוכלוסייה. במקרים רבים ובלחץ הצרכים, התושבים בנו בתים בשטחים שבבעלותם בשטחי C ובתיהם עומדים בסכנת הריסה. הימצאותם של שטחי החקלאות מחוץ לאזורי שליטה פלסטינים מגבילה את הפיתוח של החקלאות ומקשה על עיבוד השדות. בנוסף, שליטה והגבלה ישראלית על מכסות המים גורמים לירידה בשטחים המעובדים ובחלקה של החקלאות בתוצר המקומי.
הצורך במעבר בין היישובים הפלסטינים, דרך שטחים שבשליטה ישראלית יוצר חיכוך עם צה”ל, במחסומים ונקודות ביקורת ועם האוכלוסייה היהודית ואיתם גוברים התסכול ותחושות העלבון.
בכל הסדר עתידי וגם במציאות של המשך שליטה ישראלית בשטח, במטרה להרגיע את השטח, מתבקש איחוד בין עשרות תאי השטח לכדי רצף טריטוריאלי אחד, שיאפשר לפלסטינים מרקם חיים כיחידה מנהלית אחת.
ההתיישבות בגדה המערבית
- גושי ההתיישבות ויישובים הצמודים ל’קו הירוק’ (מסומנים במפה בצבע כחול), המרוכזים ב’מרחב התפר’ שבין התוואי הבנוי של ‘גדר הביטחון’ (הקו האדום במפה) לבין ה’קו הירוק’. לכל הישובים האלה יש חיבור טריטוריאלי רציף וטבעי למדינת ישראל.
בגושים אלה, המהווים כ-4.6% בלבד משטחי הגדה המערבית, מתגוררים כ-460 אלף מתיישבים, שהם כ-80% מהישראלים החיים מעבר ל’קו הירוק’:
- כ-260 אלף מתוכם מתגוררים ביישובי גוש עציון, בית”ר עלית, אפרת, מודיעין עלית, מעלה אדומים, גבעת זאב, אלקנה, אורנית, שערי תקווה, עץ אפרים, אלפי מנשה, צופין, סלעית, מצדות יהודה, אשכולות, שני, שקד ועוד (מסומנים במפה בצבע כחול).
- כ-200 אלף נוספים מתגוררים בשכונות היהודיות ב’מזרח ירושלים’ (מסומנות במפה בצבע ורוד בהיר מסביב לירושלים).
- ההתיישבות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן, המפוזרת ב-108 יישובים מבודדים (מסומנים במפה בצבע ירוק), בתוך סביבה פלסטינית מובהקת, מרביתם על ‘גב ההר’, בין חברון לשכם. בישובים קטנים אלה, המהווים כ-80% מכלל הישובים הישראלים בגדה המערבית, מתגוררים כ-110 אלף ישראלים, שהם רק 20% אחוזים מהאוכלוסייה הישראלית בגדה המערבית.
ישובים אלה מאופיינים כ’יישובי לינה’ קטנים, בפיזור רחב, כשבחלקם מתגוררות משפחות בודדות.
נוכחות ישראלית מפוזרת זו, של כ-110 אלף מתיישבים, בתוך מרחב עם רוב פלסטיני מובהק של למעלה משני מיליון פלסטינים – יוצרת רמת חיכוך גבוהה בין האוכלוסיות, וקושי בשליטה ובמתן מענה הולם לאבטחת שלומם של המתיישבים הישראלים.