דברים בכנס באונ’ ת”א על ספרו של מר עומר צנעני, “תהליך אנאפוליס, נוה מדבר או פטה-מורגנה”
תא”ל (מיל’) דב תמרי
הספר של צנעני הראוי לכל שבח, מתאפיין בכמה רעיונות והיגדים חשובים:
- תהליך אנאפוליס הוא הניסיון השלישי להסגת הסדר בין ישראל לפלסטינים והוא נכשל כקודמיו.
- שיחות בעבר להסדר קבע שהחלו, הסתיימו בחוסר אמון בין הצדדים (הסכם אוסלו על שלביו במשך שנים אחדות, הבנות ביילין אבו מאזן (93′-95′) ואנאפוליס).
- לשני הצדדים לא הייתה הנחייה מדינית מפורטת, גם לא גובשו הסכמות בסוגיות ליבה.
- יש לקחים מעשיים מתהליך אנאפוליס שראוי ליישמם לפעם הבאה כאשר יתחדשו שיחות על הסכם שתי מדינות כפתרון לסכסוך.
- יש חסמים אסטרטגיים אשר ללא טיפול מעמיק בהם לא יסתיים הסכסוך.
- מערכת הביטחון לא השתתפה בתהליך, אף שלא בודדה ע”י המדינאים.
- מבחינה מדינית, ישראל היא החלשה משום שאינה יכולה לפתור את הסכסוך באמצעים צבאיים.
- יתר על כן, לישראל אין יותר מאפשרות אחת לפתרון ואילו לפלסטינים יש גם האפשרות לשאוף למדינת כל אזרחיה – יהודית ופלסטינית כאחד.
אני בוחן את הצד הישראלי ולא את הצד הערבי/הפלסטיני ובמתכוון
בדברי אני מתכוון לערער על הפרדיגמה הטוענת שיש אפשרות בעתיד הנראה לעין להסדר בין ישראל לפלסטינים, באמצעות מו”מ. אמירה קשה כזו אינה נשענת על הצבעה לכיוון הפלסטיני כאשם, אלא לכיוון הישראלי. אינני מתכוון לזכות את הפלסטינים משום אשמה שהוטלה בהם, אני מוכן, לצורך דברי כאן, להסכים עם ד”ר גיא בכור התולה בהם כל דבר תועבה אפשרי. טענתי היא – כי ישראל לא הייתה מוכנה בעבר ולא מוכנה כיום להסדר מוסכם עם הפלסטינים, גם לא בעתיד הקרוב.
מה היא צורת החשיבה עליה אני נשען
העיסוק שלי במחקר ובהוראה היא חשיבה על החשיבה, דהיינו לא מה אנו חושבים, אלא מדוע אנו חושבים כפי שאנו חושבים ואיזו תיאורטיזציה ראוי לעצב אודות החשיבה על החשיבה. מה מונח במערכת המושגים ובמטען הקוגניטיבי שלנו שבעטיו אנו חושבים ונוהגים, לעיתים מבלי שאנו ערים ל-DNA החשיבתי המכוון אותנו.
דבר נוסף שעניינו החשיבה, בסכסוך בין 100 שנים עם הסביבה הערבית והפלסטינית אנו מסובכים בחשיבה פרדוכסלית. פרדוקס לענייננו הוא סידרה של טענות, שמוכיחה כי ידיעותיו או אמונותיו של האדם סותרות זו את זו. פרדוקס הוא, כמושג או טענה, אשר הסיבה לאמתותם הופכת בסופו של דבר להיות הסיבה להפרכתם, וחוזר חלילה. הפרדוקס יכול לבטא סתירה חיצונית כאשר הוא סותר ידע או הנחה קודמים, או סתירה פנימית כאשר ממנו עצמו נובעים דבר והיפוכו.
הפרדוכסים הם סימנים המובהקים של הקשיים המושגיים. אפשר להתנער מהם על-ידי קבלת הפרדוכס כעדות גמורה לכך שהמערכת המושגית שלנו לקויה. אפילו הטענה הוותיקה האומרת “הרוצה בשלום ייכון למלחמה” היא פרדוכסלית. אם שני צדדים יריבים שואפים לשלום, זה המקובל עליהם ומתכוננים למלחמה – היא תתרחש מתי שהוא. טענתי היא כי מזה עשרות שנים החשיבה הביטחונית הישראלית, הצבאית והמדינית, שעניינה הסדרים – היא פרדוכסלית.
הבה נציץ בקצרה אל ההיסטוריה של הניסיונות להסדרים במרחב, כפיית הסדר והסדרים מוסכמים:
מה היו מערכות המושגים של ישראל כפי שהתגבשו אחרי מלחמת העצמאות ועד ימינו? (מושג – קונספט, תפיסה). הרעיון וההיגיון המובילים היו התפשטות במרחב. במילים אחרות – לאומיות מרחבית, לפיה תוספת טריטוריה היא הסביבה החיונית לגיבוש האומה. את התפיסה הזו מ-1950 ועד מלחמת יוה”כ הובילו הצמרות הצבאיות בעיקר. מ-1967 הצטרפו למגמת ההתפשטות במרחב תנועות פוליטיות, חברתיות ואימוניות אזרחיות.
המעיין במסמכי ארכיון צה”ל בשנים 50′ – 82′ יופתע אולי להיווכח כי בצה”ל התקיימה תפיסה חתרנית, אך לא סודית, כי עתידה של ישראל מותנה בהרחבת הטריטוריה, זו של 1949, עד לכדי פי שניים או שלושה. לכן מלחמה היא כדאית, בראיה לאומית, כלכלית וחברתית.
ב-1956 כוונת בן גוריון וצה”ל הייתה להפיל את נאצר ולהישאר ללא מגבלת זמן ברוב חצי האי סיני. זה לא הצליח בגלל לחץ חיצוני כפול. אגב, מיד עם שוך הקרבות צה”ל העלה על הקרקע שלוש התנחלויות נח”ל בסיני. לא מתקציב הביטחון, אלא מתקציב מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, שעד היום איננה אורגן של ממשלת ישראל.
תוצאות מלחמת ששת הימים נקבעו במידה מכרעת ע”י התפיסה הזו, שכן המלחמה הוכרעה צבאית ביומה הראשון. כיבוש הגדה המערבית ורמת הגולן לא היו הכרחיים מבחינת הנחיית הממשלה לצה”ל – “להסיר את טבעת החנק מעל מדינת ישראל”. אלה נכבשו משום הלאומיות המרחבית, ה-DNA ששרר במטות הכלליים מאז מלחמת העצמאות.
בין ששת הימים למלחמת יוה”כ היו למדינת ישראל הזדמנויות אחדות להסדר עם מצריים ואלה נדחו בעיקר ע”י ישראל.
מדוע? משום שהוגשמה ההתפשטות הטריטוריאלית במרחב ולא הייתה כוונה ישראלית למנף את ההישגים הצבאיים להסדר כל שהוא. המושגים המסדירים את ההתפשטות היו – “הכרעה היא מצב קבוע”, “לא נחזור לגבולות 67”, “נחזיק בגבולות בני הגנה”, “לישראל עומק אסטרטגי”, למרות שלא היה קשה לראות ולהבין שמשאבי ישראל וצה”ל לא מאפשרים להחזיק בשטח הגדול פי שלושה מזה של תוצאות מלחמת העצמאות, והביטחון הלאומי נתלה בהתרעה מודיעינית למלחמה אשר מעולם בתולדות מדינת ישראל לא ניתנה כזו.
אגב, המושג “עומק אסטרטגי” היה עוד פרדוקס בעל תוצאות קשות. עד מלחמת ששת הימים היה לישראל עומק אסטרטגי ואילו אחריה תפיסת הביטחון ותפיסת הפעלת הכוח הצבאי ביטלו את מושג העומק שנמדד בק”מ, ללא הבנה שהעומק בק”מ שנוצר איפשר דווקא למצריים ולסוריה לפתוח במלחמה די מוצלחת מבחינתם.
מושג נוסף, ולא מבוטל בתוצאותיו, היה “בינתיים נתיישב” מבית המדרש של השרים גלילי ואלון ובתקופה מסוימת – גם משה דיין. להתפשטות במרחב ניתן צידוק משני כיוונים. בתחילה – משיקולי ביטחון. אחרי ששת הימים – התפשטות מצו האל. שתי ההנמקות הללו תורגמו למגמות פוליטיות דומיננטיות שליטות. לכל אלה נוספה הסיסמה הישראלית – מו”מ ישיר ללא תנאים מוקדמים. ללא תנאים מוקדמים לא היה ולא יהיה סיכוי למו”מ כל שהוא, ראו ההסדרים עם מצריים שאחד התנאים המוקדמים להם היו תוצאות מלחמת יוה”כ.
ביטא את התפיסה של עולם בחותם שינויים שרהב”ט דיין וכך אמר ב-5.12.68: “כאשר אנחנו טוענים כלפי המעצמות, כלפי דעת הקהל בעולם, או כלפי שר ההיסטוריה שהערבים אינם רוצים לעשות שלום, איננו נותנים דין-אמת לעצמנו בנקודה עיקרית אחת. מדינות אחרות יוצאות למלחמה זו על זו, אבל כאשר מסתיימת המלחמה הן חוזרות, פחות או יותר, למצב ששרר מקודם. מלחמה באה ומלחמה הולכת וצרפת לעולם נשארת, גרמניה היא גרמניה, ואנגליה – אנגליה. ואנחנו, לו רצינו לחזור עכשיו למצב שבו נמצאנו לפני המלחמה ולגבולות שלפני המלחמה, לאותם קווי שביתת-הנשק, אפשר להניח שהיינו מגיעים לכך ללא קשיים. מכאן, שהטענה כי הערבים אינם רוצים בהסדר, היא טענה טובה אבל לוקה בחסר. לא שהם רוצים שלום, לא אקל עליהם במאומה בעניין זה, אלא שהדבר העומד בינינו לבינם הוא, ביסודו, עניין השינויים שאנחנו רוצים בהם. מדינות אחרות מסיימות מלחמה ואומרות: נחזור אל מה שהיה קודם. גם לנו אומרים נחזור. אבל, לחזור למה? לא לשלום, אלא לגבולות הקודמים, ומה שאנחנו רוצים זה דבר חדש: גבולות חדשים, מערכת-יחסים חדשה, מדינה חדשה. רוצים שינויים יסודיים, ובדיוק דבר זה אין הערבים רוצים. בכך השוני בין גמר מלחמת ששת הימים לגמר מלחמה אחרת כלשהי בין מדינות שכנות כלשהן“.
להתפשטות במרחב נילווה רעיון נוסף שהשלים אותה, לכאורה. כפיית הסדר רצוי לישראל במדינה שכנה. זו הייתה הכוונה במערכה “קדש”, זו הייתה הכוונה במלחמת לבנון הראשונה. זה גם היה הרעיון, שלא מומש, לעצב מדינה פלסטינית בממלכת ירדן מזרחית לירדן.
הגישות הללו סימנו, או שמא השליטו, תופעה ישראלית ייחודית
בתחילתן ההתפשטות במרחב וההתיישבות בו לא היו ממלכתיות במובן של מנגנון מדינה, מושגי מדינה, מדיניות הממשלות וקונסטיטוציה. אלה היו גישות חתרניות אבל לא סודיות. צה”ל, בחלקו בהתפשטות במרחב, מיקד את ההתפשטות למלחמות כאשר התרחשו. התנועות הפוליטיות והאימוניות חתרו תחת מדיניות הממשלות עם עזרה של ממש משרי ממשלה. זו תופעה של מדינה וממשל בעלי צביון כפול; מוסדיות השלטון מצד אחד וחתרנות ממוסדת מצד שני. דהיינו, השלטון חותר תחת עצמו.
האם היו הזדמנויות למו”מ עם ישויות ערביות שכנות ומה הייתה עמדת ישראל?
עם ירדן אפשר היה ליזום מו”מ מיד אחרי מלחמת ששת הימים, עם מצריים- ב-1972. עם הפלסטינים בשטחים שבשליטת ישראל? במלחמת לבנון הראשונה, אחרי יציאת אש”ף/פתח’ מלבנון לתוניס, הייתה פנייה אמריקאית לבגין ולשרון; עאראפת ואנשיו רחוקים בתוניס, תפתחו במו”מ עם הפלסטינים שתחת שלטון ישראל. הפנייה נדחתה.
לכן, מותר להציע לעבור מפרדיגמת הסדרים מוסכמים לפרדיגמת הסדרים חד-צדדים.
למדינה הניצבת תקופה ממושכת בפני שאלות ובעיות כבדות משקל, יש פרדיגמה. פָּרָדִיגְמָה היא תבנית מחשבה במסגרת של תחום מוגדר בהקשר משתף. זו התייחסות למערך כולל של העמדות, התפיסות והשיטות המגדירות את החשיבה בתקופה נתונה.
השאלה – האם אפשר לבחון את הרלוונטיות של הפרדיגמה התופסת מתוכה. חוששני שלא. אפשר לבחון אותה מתוכה ולשפרה במעט. הבחינה הראויה היא ע”י פרדיגמה חיצונית אשר באמצעותה אנו בוחנים את זו התופסת. אין זה אומר שנשליך את הפרדיגמה הקיימת ונאמץ חדשה. אפשר שכן ואפשר ולא, אבל נזכה להסתכלות חיצונית חשובה על התפיסות הקיימות, עד שנבין שמה שדבקנו בו עד כה אינו רלוונטי, ואפילו יש בו סכנות גדולות.
כוונתי, להניח בצד לפי שעה את הפרדיגמה של הניסיונות להשגת הסכם קבע עם הפלסטינים באמצעות מו”מ ישיר או עקיף, עם מתווכים מכל הסוגים ובין מנהיגים פוליטיים שמחליפיהם מבטלים את הישגי קודמיהם.
במקומה, לחשוב ברצינות על פרדיגמה של הסדרים חד-צדדיים ביוזמות ישראליות.
לכן, ממו”מ להסדר מוסכם להסדר חד-צדדי.
מ-67′ מדינת ישראל אפשרה אחיזה התיישבותית ביהודה, בשומרון וברצועת עזה.
היו לאחיזה הזו שתי מגמות מקבילות:
האחת – שיקול דעת של הזזת הקו הירוק מזרחה, הקמת ישובים עירוניים וכפריים בגושים רצופים, וכלכלתם קשורה ותלויה בצדו המערבי של הקו הירוק. המגמה השנייה – להיאחז בין הישובים הפלסטינים, סמוך להם, במגמת הפרדת הרצף הפלסטיני הקיים, לעיתים ליד הבתים הקיצוניים של העיר או הכפר הפלסטיני ( זוכרים את נצרים – פרוור של העיר עזה, שעליה שרון הכריז ב-2003 כי “דין נצרים כדין תל אביב”?).
לשתי המגמות היו מאפיינים משותפים; ההתיישבות תדחוק את הפלסטינים למקומות אחרים, לא ברור לאן. להתנחלויות שפוזרו מחוץ לגושים הגדולים הייתה מטרה ברורה – למנוע כל הסכם אפשרי בעתיד להסדר עם הפלסטינים. בחירת מיקום הישובים היהודיים הוסדר בחלקו ע”י הממשלה, לעיתים קרובות לאחר מעשה, ובחלקו הגדול ע”י חתרנות פוליטית שמאחוריה אמונה שאין בה פשרות, כפי שאמר לי לפני שנים רבות הפילוסוף פרופ’ יוסף בן שלמה כי “ארץ ישראל קודמת למדינת ישראל”. לא הייתה לו תשובה ברורה לטענתי כי אי אפשר לנחול ארץ ללא מדינה ולכן זו קודמת לארץ.
אני מציע לקרוא את הריאיון עם דני דיין, מנכ”ל יש”ע לשעבר, במוסף “הארץ”, 5.6.2015, שם הוא מתאר היטב את החתרנות ההתנחלותית, בניגוד להחלטות ממשלה ובג”ץ, ובסיוע שרי ממשלה.
מאחר ואני סבור, וגם מחקרו המאלף של עומר צנעני מלמד, כי אין תקווה למו”מ ישיר או עקיף להסדר מוסכם.מצד שני, המציאות המתמשכת שקוראים לה בישראל ניהול הסכסוך, היא מדיניות של פסיקים ונקודות, כאשר כל בעיה המתעוררת מטופלת ללא שום קשר להסדר בעתיד ולא לאור תהליכים שאמורות ממשלות ישראל להביל. כך גם הבנת המציאות המתהווה; היא אינה קשורה לתהליך כל שהוא, למעט הימנעות ישראלית מרצון להסדר מכל סוג.
אני ממליץ לשומעים לחזור ולקרוא את ספרו של פרופ’ יובל פורטוגלי, “יחסים מוכלים, חברה ומרחב בסכסוך הישראלי – פלסטיני”, מ-1996, לפני שפרצה האינתיפאדה השנייה.
הטענה המרכזית בספר אומרת כי שתי חברות יריבות, אויבות, אבל חיות בדרך זו או אחרת האחת בתוך השנייה, מעצבות האחת את השנייה והשנייה את הראשונה. כל חברה מכילה וסופגת את מאפייני יריבתה אל חייה, אל צורות התנהגותה ואל תרבותה. במקרה של החברה הישראלית והחברה הפלסטינית, הפלסטינים הרוויחו הרבה מהחברה הישראלית ואילו הישראלית ניזוקה, לדעתי קשה מאד, מספיגת מאפייני החברה הפלסטינית.
זה מחייב לטעמי היפרדות מהחברה הפלסטינית. ומאחר ומו”מ להסדר חסר סיכויים, מוטב להיפרד מהם באורח חד-צדדי. לאן? לגבולות 67′ ועוד גושי ההתיישבות כפי ששורטטו בזמנם של ראשי הממשלה ברק ואולמרט.
הסדר חד-צדדי – כשינוי פרדיגמטי; מה הסיכוי, הסיכון והמחיר של הסדר חד-צדדי שאינו מוסכם
אין לי שום אשליה שפינוי ישראלי מרצון מרוב שטחי יהודה והשומרון, יביא שקט ושלווה.
גם אין לדעת האם בחלל שייווצר תקום מדינה פלסטינית. אסכים עם מי שיטען לאפשרות שהחמאס ישתלט על המרחב שיתפנה. ועדיין ההיפרדות מהפלסטינים היא ההצלה ממדינת כל אזרחיה מהים לירדן, והצלה מהפיכתה של ישראל למנודה מאותו עולם שהיא רוצה וחייבת להשתייך אליו. אי אפשר לוותר על שייכות לחלק חשוב וחיוני בעולם. גם צדק מבדד לא יסכון.
יתר על כן, מלחמה שתוצאותיה הצבאיות והמדיניות חיוביות לישראל – חייבת להישען על לגיטימיות, לפחות מול הקהילה האירופית וארה”ב. מדיניות של כיבוש מתמשך לא מצליחה להעניק לגיטימיות למערכות הצבאיות הכי מוצדקות של ישראל.
אינני סבור שישראל השליטה ביהודה ובשומרון “אפרטהייד” במובן הדרום אפריקאי. כל הפרדה ואפליה היא ייחודית, סינגולארית ויש לה הקשר ייחודי.
אבל ישראל השליטה ומיסדה משטר של כיבוש ואפליה ממוסדת. ומאחר שהפלסטינים לא נעלמו, אבל התרבו וגם למדו מישראל איך לנהל מאבקים בעולם – זה חסר אחריות לחשוב שזו צורת שליטה שתחזיק מעמד לנצח.
יש לנו שני ניסיונות, מוצלחים לדעתי, של התנתקות חד-צדדית מרצון מטריטוריה דוחה. היציאה מלבנון בשנת 2000 וההתנתקות מרצועת עזה ב-2005. שתיהן דרך אגב, לא מצאו חן בעיני המטה הכללי, בלשון המעטה. נדמה לי שרמטכ”ל מסוים איבד את השנה הרביעית בגלל הסתייגות מהתנתקות חד-צדדית.
היציאה החד-צדדית מלבנון לא הביאה שקט. אבל היו לה כמה יתרונות ברורים.
היא סימנה את סוף עידן “הסדר הכפוי במדינה שכנה”, שישראל ניסתה לכפות כמה פעמים ונכשלה. ההתנתקות הסדירה את סוגיית הגבול בין ישראל ללבנון ולחיזבאללה. מספר נפגעי צה”ל בין 1982 ל-2000 היה 1,216 הרוגים ו-3,750 פצועים. רובם המכריע מהשהייה בת 17 שנים בלבנון (במלחמת לבנון השנייה – 121 חיילים הרוגים ו-44 אזרחים). אינני יודע אם תהיה התלקחות מחודשת בין ישראל לחיזבאללה. כתהליך, נראה ששני הצדדים לומדים לחיות זה לצד זה ונזהרים מעימות מחודש.
ההתנתקות מרצועת עזה נעשתה במחיר של פינוי כפוי של 8,600 מתיישבים יהודיים. דעת הקהל בזמן ההיפרדות נטתה לצעדים של ממשלת שרון. הפינוי לא הביא לרגיעה, אלא לסבבים של מערכות לחימה. ועדיין ההתנתקות מרצועת עזה היא שלב, אולי הראשון של היפרדות מהפלסטינים. עצם ההיפרדות שווה את הסבל הכרוך במלחמת ההתשה מול החמאס שעדיין נמשכת.
האם יש סיכוי סביר להתנתקות חד-צדדית מיהודה והשומרון?
זו לטעמי השאלה המכרעת וכאן טמון הפרדוקס.
חוששני שמדינת ישראל וממשלותיה איבדו את היכולת, אולי גם את הרצון, לקבוע את גורלה בסכסוך רב השנים עם העולם הערבי ועם הפלסטינים. המיעוט הישראלי המוביל את מסע ההתנחלות זכה בהישג פוליטי וחברתי חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל. הוא הצליח עד כה, בוודאות, למנוע אפשרות הסדר מוסכם, וכנראה גם למנוע הסדר שאינו מוסכם, במחיר המוביל למדינת כל אזרחיה.
אינני יודע האם בעתיד הסכסוך יסתיים ב”וגר זאב עם כבש”. סיכוי סביר הרבה יותר שברבנות הראשית ישבו רב יהודי נכבד עם הקאדי המוסלמי מחברון. ואם לא מדינת כל אזרחיה – הרי שנחיה במדינת כיבוש שמדיניותה הקבועה היא אפליה ממוסדת. מדינת ישראל נמצאת במבוי סתום לחלוטין, חוששני שלא מחוסר ברירה אלא מרצון.
מה זה “ניהול הסכסוך”
כולנו מכירים את הקונספט הישראלי של ניהול הסכסוך. יש לו הגדרות אחדות.
המושג “ניהול סכסוך” מתייחס לחתירה להפחתת עוצמתו של סכסוך על ידי שליטה במחוללים שלו, לנוכח חוסר היכולת או הרצון של מי מהצדדים להכריע את הסכסוך או ליישבו. ההיגיון מאחורי “ניהול סכסוך” הוא – או דחיית היישוב הסופי של הסכסוך לשלב עתידי, מתוך הבנה כי התנאים באותה עת אינם מאפשרים יישוב סופי של סכסוך או הכרעתו; או הבנה כי המשך הסכסוך עדיף למי מהצדדים מהחלופה של יישוב סכסוך. נראה לי כי המדיניות הישראלית מעדיפה את המשך הסכסוך כמו שהוא, מבלי להיטרד מתוצאותיו.
המציאות החשיבתית הישראלית מצביעה על תופעה פרדוכסלית עגומה. לא נראה שמו”מ להסדר מוסכם עומד בפתח וגם אם כן – תוצאותיו עלולות להיות מאכזבות כקודמיו. הפרדות חד-צדדית היא אפשרית משום שאינה תלויה ברצונם של הפלסטינים. אלא שכנראה היא סונדלה קשות ע”י תנועה פוליטית וממשלות ישראל, למען ההגינות הפוליטית – מאז 1967.
הערות אחדות לסיכום
האם אפשר להגן על ישראל בגבולות הגושים הגדולים?
השאלה מה פרוש “להגן”.האם לגרום שהארץ תשקוט 40 שנה, מסופקני. האם אפשר יהיה לחיות טוב יותר מאשר חיינו בעידן המלחמות הגדולות ובמלחמות שבין המלחמות, ובתקופת האינתיפאדה? אין לי ספק שכן. הגיע הזמן לפנות גם לצה”ל בדרישה שיערך מבנית ותפיסתית להתמודד עם מרחב פלסטיני עצמאי שטיבו לא ברור. חבל שהדיון הציבורי אודות צה”ל מתמקד כמעט רק בתקציב הביטחון, מקום נוח למדי לביקורת ולטענות, ולא בהיערכות לאפשרות שנפנה את רוב יהודה והשומרון.
ירושלים: בראיה היסטורית, במקום בו על קמ”ר אחד מצטופפות שלוש הדתות המונותאיסטיות ושתיים מהן טוענות הכול שלי – אין סיכוי להסדר ודאי שלא לשלום. זאת, למרות שהניסיון בעולם מלמד שאפשר לקיים חיים סבירים בערים מחולקות, אבל באלה לא נוכח האל בכבודו ובעצמו.
מו”מ ללא תנאים מוקדמים: אין סידור כזה. חייבים תנאים מוקדמים המקובלים על כל הצדדים. לדאבוני ממשלות ישראל האחרונות משתמשות במושג “תנאים מוקדמים” ע”מ למנוע מו”מ. הדוגמה הבולטת היא התנאי המוקדם אליבא ראש הממשלה שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית. אני ממליץ שנסתפק בהכרזת העצמאות, ללא תוספת הכרה פלסטינית.
האוונגארד הקטן המוביל את הרוב: לא פעם אני שומע טענה לפיה המסע הציוני הובל ע”י קבוצות עילית קטנות. ראו ימי העליות הראשונות שמנו לא יותר מאלפים אחדים והובילו לעליות גדולות ולהתיישבות ברחבי ארץ ישראל. תנועת ההתנחלות, כך טוענים, דומה למסע הציוני לפני שקמה מדינת ישראל. וכמו האוונגארד של אז – כך תנועת ההתנחלות כיום המובלת ע”י עילית קטנה.
זו טעות, כמעט בורות.
האוונגארד הציוני, מהצהרת בלפור ועד החלטת האו”מ מ-29 בנובמבר 1947 התאפיין והצטיין בשאיפות מרחיקות לכת להתפשטות במרחב מצד אחד, והיה מעשי וזהיר שלא להחמיץ הקמת מדינה יהודית בכל גבול שהוא, אם התהוותה אפשרות כזו, מצד שני. זו הסיבה שהבן גוריון והאוונגארד הציוני הפוליטי שאיתו, הסכימו לתוכנית פיל מ-1937 שהמליצה על מדינה יהודית על פחות מ-20% משטחה של א”י המערבית, וקיבלו בשמחה את החלטת האו”מ בשלהי 1947 לחלוקת א”י לשתי מדינות לשני עמים.
זאת, בהתנגדות פנימית בישוב היהודי מצד תנועת בית”ר, מפלגת “חרות” לעתיד, ותנועת “הקיבוץ המאוחד” ותנועת “השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי”. אצל בן גוריון תמיד המדינה קדמה לארץ, ושלטון החוק שלו לא סבל תופעה של מדינה וממשל בעלי צביון כפול.
תהליך אנאפוליס (2008-2007) “נווה מדבר” או “פאטה מורגנה”
מאת עומר צנעני
2015, 161 עמודים
לפרטים נוספים על הספר » לחץ כאן.
