מאמרי דעה

דרוש ויתור הדדי על זכות השיבה

פליטי 1948

מי שמתכוון ברצינות לקדם הסכם בארץ ישראל, ואין מנוס מכך, צריך ליצור נרטיב של פיוס, שבנוי לא על בורות אלא על הבנת רגישויותיו של הצד האחר

פורסם ב”הארץ” | 6.5.18

אין דרך להבין או למחול על הדברים שאמר נשיא הרשות הפלסטינית במושב המועצה הלאומית הפלסטינית. בני עמו אומרים שזו כנראה דרכו לכפר על כישלון הדרך שבה דגל כל חייו כמנהיג: דרך ההתנגדות לטרור והחתירה להסכם עם ישראל. דרכו נכשלה, כי מאז היבחרו בינואר 2005 כל ממשלות ישראל, שידעו כי הוא המתון שבמנהיגים הפלסטינים, דאגו להשפילו, להחלישו ולהעדיף, למעשה, את חמאס על פניו. כאשר ניסה אהוד אולמרט, ואף הצליח, להגיע עמו לספו של הסדר, בסוף קיץ 2008, כבר היתה הדחתו בגדר עובדה. פרט לאפיזודה זו, ביזבזו ממשלות ישראל את ההזדמנות שנפתחה לפניהן ביום שבו החליף מחמוד עבאס את יאסר ערפאת. הן לא רצו בו ובפשרה שאפשר היה להשיג עמו. זו האמת.

ולמרות זאת, מי שמתכוון ברצינות לקדם הסכם בארץ ישראל, ואין מנוס מכך, צריך ליצור נרטיב של פיוס, שבנוי לא על בורות אלא על הבנת רגישויותיו של הצד האחר. ואילו הדברים החמורים והמקוממים שאמר עבאס מעידים יותר מכל על בורות ועל חוסר הבנה תהומי של הצד הישראלי ושל העם היהודי.

הנושא הרגשי הטעון ביותר אצל שני הצדדים הוא זיקתם ההיסטורית לארץ ישראל, על כל חלקיה. הפלסטינים, בניגוד לכל דברי ההבל ששמענו בעבר והשבוע, צריכים להבין, כי ערש המורשת ההיסטורית של העם היהודי נמצא בלב הגדה המערבית. ירמיהו ועמוס לא התנבאו בחולון או בבת ים, אלא בענתות ובתקוע. עברנו הלאומי נטוע בשילה ובבית־אל ובדרך אפרתה. כן, יש לנו זכות שיבה למקומות אלה. כל הישראלים התומכים בפתרון שתי המדינות ובחלוקת הארץ מוותרים על מימוש הזכות הזאת, גם במחיר הכבד, אך הבלתי נמנע, של פינוי רבבות ישראלים שהגשימוה. הוויתור הזה נועד לאפשר חיים של שלום בארץ ישראל, הכוללים מדינה יהודית ודמוקרטית ברוב שטחה.

הפלסטינים דבקים ב”זכות השיבה”. אבל הם ויתרו על השיבה. עבאס אמר זאת בפומבי ביחס לביתו בצפת, וספג על כך קיתונות של בוז מחמאס. הם יודעים כי הפליטים לא ישובו להתגורר בתחומי מדינת ישראל הריבונית. לא בכדי מתקשה חמאס לגייס המונים למופע הפרובוקטיבי שלו בגבול עזה. ואולם, באומרם “זכות השיבה” מתכוונים הפלסטינים בעצם לזיקתם ההיסטורית ליפו, ללוד, לרמלה ולמאות כפריהם שננטשו ב–1948. אנחנו כישראלים חייבים להבין ולכבד זאת. יש להבדיל בין זכות ובין מימושה. נרטיב הפיוס יכול להיות בנוי על ההבנה שלמען דו־קיום בין שתי ישויות לאומיות בארץ ישראל, שני הצדדים מוותרים על מימוש מה שנראה בעיני כל אחד מהם כזכותו ההיסטורית.

ייתכן, שלבקשת בנימין נתניהו יטמיע דונלד טראמפ בתוכניתו הצפויה את התנאי של ויתור על “זכות השיבה”. כיום זה מרשם בדוק למניעת כל מו”מ. אך אם ייכתב נרטיב פיוס, שיכלול את הוויתור ההדדי על מימוש שתי זכויות השיבה, תיפתח הדרך לדו־שיח.

בשני הצדדים נדרש אומץ לבניית נוסחה חדשה, שתחליף את הקיבעון ואת הבורות.

תא”ל (מיל’) אפרים שנה הוא יו”ר המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללת נתניה, חבר בתנועת ‘מפקדים למען ביטחון ישראל’ ושירת כשר וסגן שר בממשלות ישראל