רולי גירון | “זמן” | 7.4.20
מאז הקמתה, לא ניצבה מדינת ישראל בו-זמנית בפני שני אתגרים בסדרי גודל המאיימים על ביטחונה הלאומי:
- איום הקורונה.
- משבר פוליטי פנימי ששלוש מערכות בחירות רצופות ויקרות לא הצליחו ליישב או לאחות את השסעים שהתגלעו בחברה הישראלית בעקבותיו.
לשני אתגרים אלה אין בינתיים מועד תפוגה ואין גם אומדן באשר למחירים שגבו ועוד יגבו מהמדינה ומהחברה הישראלית. יהיו אשר יהיו המחירים, ניתן לקבוע כבר עתה בוודאות שישראל תצא מהן חבולה ותהליך ההתאוששות יהיה ממושך ויתכן אף שמייסר.
ישראל זקוקה עתה אפוא יותר מתמיד ל:
- הפניית משאבים בסדרי גודל אדירים למימון נזקי הקורונה.
- ״מטף כיבוי״ אפקטיבי לשיכוך להבות השסע האידיאולוגי והחברתי שהתעצם במהלך מערכות הבחירות האחרונות עד לכמעט קרע אלים.
בימים אלה, בעיצומו של המו״מ הקואליציוני להרכבת ממשלה חדשה, נראה כי נושא החלת הריבונות החד-צדדית ביו״ש על גרסאותיה השונות עולה על הפרק וביתר שאת. כידוע, הציבור מפולג בסוגיה זו. פוסט זה אינו נוקט עמדה ׳אידיאולוגית׳ בסוגיית הסיפוח. הוא כן מתייחס לשני מושגים מרכזיים במנהיגות ובמדינאות: תבונה ואחריות.
סיפוח, בין אם מלא ובין אם חלקי, בין אם מדורג ובין אם בדילוגים, בין אם בהיחבא ובזחילה ובין אם ברהב ובצלצולים, הוא מהלך אסטרטגי בעל משמעויות מרחיקות לכת על גורלה ועתידה של אומה.
מושכל ראשון הינו שהנהגה המבקשת לנקוט במהלך כזה, תבצע עבודת מטה מקיפה וסדורה שתעריך את מכלול המשמעויות, הקצרות וארוכות הטווח, של מהלכי סיפוח. ככל הידוע, הממשלה לא יזמה כל עבודת מטה מסוג זה; לא קיימה הליך קבלת-החלטות סדור; ולא התייעצה עם גורמי המקצוע במערכת המדינית-ביטחונית והכלכלית-חברתית. ודברים אלה כבר נאמרו, נכתבו ופורסמו בכל זירה אפשרית.
וכאן מגיעה ההתרסה הבוטה נגד התבונה והאחריות. האם הנהגת מדינה העומדת להיכנס לתהליך שיקום ארוך, יקר ורצוף חתחתים יכולה להרשות לעצמה ליזום במו החלטותיה הכנסת להביור מלבה סיכונים ביטחוניים, כלכליים, מדיניים וחברתיים לתוך האנדרלמוסיה הזאת?
גם חסידי הסיפוח המובהקים ביותר מודעים לרתיעת הציבור הישראלי מסיפוח שיביא לשליטה ישראלית במיליוני פלסטינים. השאלה עימה הם אינם מתמודדים היא: האם יש דרך לשלוט בשרשרת התגובות למהלך כזה, שבעקבותיהן מה שיתחיל בסיפוח חלקי לא יסתיים בסיפוח גורף, שמשמעויותיו מרחיקות לכת?
חסידי הסיפוח המיליטנטיים אינם מגלים עניין רב בנתונים ובמשמעויות. בני השיח שלהם הינם ההיסטוריה בכבודה ובעצמה ולצידה הקב״ה. תיבות נבובות דוגמת ״הזדמנות היסטורית״ ו״ההיסטוריה לא תסלח לנו״ משמשים אותם בערבוביה במעשה ההלחמה הנלוז בין התאולוגיה להיסטוריה.
האם יש דרך להבטיח ש-DATE קטן, נעים ולא מזיק בבקעת הירדן לא יתגלגל לכדי נישואין בכפייה ללא מנגנון פרידה? האם יש דרך להבטיח שהשיקום וההחלמה האורבים מעבר לפינה לא יופרעו על ידי עוד פולמוס הרסני?
מובן מאליו שבסמכותה של כל ממשלה בישראל להחליט כי היא מבקשת לקדם מהלכי סיפוח כחלק ממימוש עמדתה האידיאולוגית.
עם זאת, מצופה שהחלטה כה דרמטית, שלה השלכות מרחיקות לכת לביטחון ישראל, כלכלתה, מעמדה האזורי והבין לאומי, מאפייניה החברתיים, הערכיים והדמוגרפיים, תתקבל כחלק ממדיניות כוללת, לאחר עבודת מטה בין משרדית מקיפה, בתום דיונים מעמיקים בממצאיה בקבינט, בכנסת ובציבור, ותובא להכרעת העם ולא להכרעת ההיסטוריה או הקב״ה ונציגיו.
האם לנוכח כל אלה, עדיין יש לאפשר לתבונה ולאחריות לשחק מחבואים ולהיכנע לגחמות משיחיות ולעיתים ציניות בשעה כה קריטית למדינת ישראל? ולעזאזל, למה דווקא עכשיו?
רולי גירון הוא בכיר במוסד לשעבר, חבר בתנועת “מפקדים למען ביטחון ישראל”, יחד עם כ-300 בכירים נוספים בדימוס ממערכת הביטחון.
