מעבר לכל חילוקי הדעות, על עובדה אחת לא ניתן להתווכח: המו”מ הסתיים. ממשלת ישראל יכולה לבחור להוסיף ולהאבק להכשלתו בקונגרס – ובכך להעמיק הן את הקרע עם ממשל אובמה והן את הפגיעה בהרתעה הישראלית הניזונה גם מתדמית האינטימיות בין שתי המדינות. מנגד, ביכולתה לבחור במתווה יצירתי יותר אשר יתרום לביטחוננו בעידן עתיר אתגרים
אלוף (מיל’) אמנון רשף
המאמר התפרסם גם ב”ידיעות אחרונות” תחת השם “ברית המודאגים” | 27.7.2015
זה מספר חודשים עוסקת התקשורת הישראלית והעולמית בסוגיית הסכם המעצמות עם איראן. יש הגורסים שההסכם רע לישראל ולשכנותיה המתונות ויש הסוברים אחרת. מכל מקום, מוצדקת הטענה שההסכם עוסק אך ורק בסוגייה הגרעינית ואינו מטפל בנושאים אחרים כמו פעילות הטרור האיראני ברחבי האזור והעולם.אין חולק על כך שאיראן שהצהירה שאיננה מפתחת עוצמה גרעינית צבאית, הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית כמדינה סף-גרעינית – הישג איראני מדיני רב משמעות.
אך מעבר לכל חילוקי הדעות, על עובדה אחת לא ניתן להתווכח: המו”מ הסתיים. ממשלת ישראל יכולה לבחור להוסיף ולהאבק להכשלתו בקונגרס – ובכך להעמיק הן את הקרע עם ממשל אובמה והן את הפגיעה בהרתעה הישראלית הניזונה גם מתדמית האינטימיות בין שתי המדינות. מנגד, ביכולתה לבחור במתווה יצירתי יותר אשר יתרום לביטחוננו בעידן עתיר אתגרים.
לממשלת נתניהו הקודמת היה הישג משמעותי בהצפת נושא הגרעין האיראני לראש השיח הבינלאומי ובהשתת הסנקציות הקשות על משטר האייתולות, מהלך שהביא את איראן אל שולחן המשא ומתן. תוצאה זו הושגה במידה רבה כתוצאה מהתיאום האינטימי עם ממשל אובמה אשר מינף בהצלחה את המאמץ הישראלי הפומבי – כולל האיום האמין בהפעלת כח – לצורך גיבוש קונצנזוס מעצמתי רחב להטלת הסנקציות.
זה היה הרגע להתכנס לצד האמריקאים בחדרים הסגורים; ללוות את המו”מ מקרוב ובכך לנסות להביא לביטוי את הידע המקצועי והמידע המודיעיני שבידי ישראל כדי להשביח את עמדת המעצמות ואת תוצאת המו”מ. בבחירתה לצאת לעימות פומבי כנגד הממשל האמריקאי, מנהיגי מערב אירופה וההסכם הנדון – למעשה כנגד כל הסכם שיושג, ממשלת נתניהו נישלה עצמה ממעורבות זאת ונמצאה צופה מהצד, מפרשת מידע חלקי, ולבסוף עומדת בפני המסמך המסכם כעובדה מוגמרת.
גם עתה, החלטה להמשיך את המאבק בקונגרס האמריקאי, להעמיק את החדירה ללב הפוליטיקה הפנים אמריקאית והבין מפלגתית, תדרדר עוד יותר את מערכת היחסים העכורה בין אובמה לנתניהו ובין ישראל לארצות הברית, והכל למען מאבק שסיכויי כישלונו כמעט ודאיים.
זה הזמן לשנות כיוון. לפתוח דף חדש עם הממשל בוושינגטון שיתבסס על שת”פ הדוק במעקב אחר ביצוע ההסכם ע”י איראן; שת”פ הדוק לשיבוש חתרנות איראנית באזור הצפויה לעלות מדרגה עם הסרת הסנקציות; גיבוש חבילת פיצוי ביטחוני הולם למציאות החדשה ולאתגרי הביטחון החדשים הנגזרים ממנה; ולתיאום מהלכים מדיניים יצירתיים. כל אלה מחייבים חידוש הקירבה, שיקום האמינות, ומחוייבות לשת”פ מדיני-ביטחוני כבעבר.
המצב הגיאו-אסטרטגי החדש, בו איראן מתחזקת כתוצאה מההסכם ומהסרת הסנקציות הצפויה, יוצר הן צורך והן הזדמנות לשינוי. מול השאיפה המתמדת של איראן להגמוניה מרחבית במזרח התיכון כמעצמה אזורית, לרבות מעורבות עמוקה בפעילות טרור באזורנו; העמקת השתלטותה על עיראק; פעילותה בסוריה ובתימן; ההתחמשות הצבאית הצפויה והרחבת העברת אמל”ח לחיזבאללה, לחמאס ולגורמי טרור אחרים; האיום המתמיד על שכנותיה במפרץ; והרטוריקה של השמדת ישראל, יש להציב תוכנית נגד מדינית-ביטחונית.
לישראל, למדינות ערב הפרגמאטיות, ולמדינות המערב יש אויבים משותפים ואינטרסים משותפים. איראן מהווה איום משותף אחד. אירגוני הטרור האסלאמיים הקיצוניים מהווים איום משותף נוסף. אפילו האכזבה מהמדיניות האמריקאית במזרח התיכון משותפת להם ולנו. תשתית זו ניתן למנף לטובת ביטחונן ובעיקר לטובת ביטחון ישראל.
ישראל שנגררה אחרי האירועים בשנים האחרונות צריכה ליזום מהלך מדיני אשר יאפשר ריכוז מאמץ ביטחוני של “קואליציית מוטרדי איראן”. שכן רק כינוס היכולות המודיעיניות ותיאום – ולו חלקי וחשאי – של פעילות מונעת יכול להבטיח ריסון איראן הן בתחום הפרות ההסכם והן בהמשך תרומתה לחוסר היציבות באזור.
לצורך זה על מדינת ישראל לאמץ את “יוזמת השלום הסעודית-ערבית” כבסיס למשא ומתן. אין מדובר ב”תורת משה מסיני”. זה איננו תכתיב, אלא בסיס לדיון. נציגים סעודים הבהירו לא אחת, גם בפומבי, שקבלת היוזמה תאפשר דיון בהסתייגויות הישראליות ממרכיב זה או אחר בה.
כמונו, גם מדינות ערב המתונות, ובראשן מצרים וסעודיה, מודעות היטב לכך שבמהלך 13 השנים, מאז הושקה יוזמת השלום הערבית בשנת 2002, המזרח התיכון השתנה. כך, ברור לכל שנושא רמת הגולן – שהיווה מרכיב ביוזמה המקורית – איננו על סדר היום. גם הדרישה לחזרה לקוי 67′ עברה שינוי.
נציגי מדינות הליגה הערבית, לרבות ראש ממשלת קטאר ומזכ”ל הליגה הערבית, הביעו באופן פומבי בפני הממשל בוושינגטון לפני כשנתיים, נכונות עקרונית לאמץ את תוכנית חילופי השטחים. נושא “זכות השיבה” לא מצויין כלל ועיקר ביוזמת השלום הערבית. הנוסח הוא: “מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שעליו יוסכם תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו”ם.” הקביעה ביוזמה כי הפיתרון ייעשה בהסכמה משמעה וטו ישראלי על כל פתרון שאינו מקובל עלינו.
מנהיגי ערב הבהירו כי אין התנייה בהגעה להסדר קבע שלם עם הפלסטינים בטרם יוחל במימוש הדרגתי של היוזמה. כל אלה נושאים לבירור עם הסעודים ובני בריתם למחרת קבלת היוזמה ע”י ישראל. אך עצם קבלת היוזמה – עם ההסתייגויות הללו – יכול לפתוח דף חדש בהידברות האזורית. השילוב בין פרק חדש ביחסים עם הממשל בוושינגטון והקהילה הבינלאומית, עם הנכונות להידבר על היוזמה הערבית, יעניק לממשל אובמה הן מנוף והן מוטיבציה לתווך בין הצדדים כצעד ראשון לריכוז מאמץ אל מול האתגר האיראני ואתגרי הטרור האחרים באזור.
שילוב של מהלך מקומי בצד המהלך האזורי המוצע יעמיק עוד יותר את תרומת היוזמה לביטחון ישראל. בהקשר זה, ניתן להרגיע את החזית הדרומית – רצועת עזה – בטרם תתלקח שוב, ולהמחיש שגם מנהיגות ישראלית אשר אינה רואה אפשרות להסדר קבע עם הפלסטינים בטווח הנראה לעיין פועלת לשימור האופציה לעתיד, וזאת ע”י הזמנת השותפים להסדר האזורי, ובראשם מצרים וסעודיה כמו גם ירדן, לקחת חלק בשיקום עזה ופיתוח הגדה – הכל המסגרת הסכמות עם הרשות הפלסטינית ולא ע”י עקיפתה. גם כאן, תיאום הדוק עם וושינגטון הוא תנאי הכרחי להתקדמות.
בשורה תחתונה, אתגרי הביטחון של ישראל בעידן שייפתח עם התחלת מימוש הסכם הגרעין עם איראן מחייבים נטישת המאבק העקר באישרורו בקונגרס; חידוש מיידי של ההידברות עם הממשל בוושינגטון, ויוזמה מדינית אשר תאפשר לשותפינו בהתמודדות עם האתגרים האזוריים להיכנס – ולו בהדרגה – לשת”פ ביטחוני עמנו.
אמנון רשף – מפקד גייסות השריון לשעבר. מייסד ויו”ר תנועת “מפקדים למען ביטחון ישראל”.
