מתוך דבריו של אלוף (מיל’) אמנון רשף
בכנס השנתי של מפקדים למען ביטחון ישראל, 22 באוקטובר 2015:
“גל הטרור הוא ביטוי מוחשי לסכנה שבמדינה דו-לאומית”
עם ישראל נמצא בעוד תקופת חרדה הנוגעת לביטחון האישי, ובצדק. זה אינו סבב הטרור הראשון, וללא שינוי מהותי בתנאי הזירה, ניתן לומר בוודאות שסבב זה גם אינו האחרון.
גל טרור זה, הוא ביטוי מוחשי, וכואב, לסכנה לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולהיווצרותה, בפועל, של מדינה דו-לאומית. זו מציאות שהיא תולדה של מעשים ומחדלים של ממשלות ישראל לדורותיהן; היעדר אסטרטגיה ביטחונית-מדינית, והיעדר יוזמה ישראלית אמיצה.
גורמי הביטחון, פועלים במסירות ובנחישות להגנה על אזרחי ישראל ולהנמכת הלהבות בסדרה של מהלכים טקטיים, צבאיים-משטרתיים. אך פעילויות אלה, גם אם יתבררו כיעילות ברמה הטקטית העכשווית, הינן תרופות זמניות, חסרות תוחלת ותועלת, לטווחים הבינוני והארוך. הן אינן מטפלות בבעיה הכרונית המחייבת טיפול יסודי ושורשי, ובוודאי שאין בהן כדי למנוע את הסבב הבא.
“מדיניות הסטטוס-קוו כשלה”
מדיניות ‘שימור הסטטוס קוו’, שמשמעותה הימנעות מעשייה ויוזמה, מתנפצת שוב ושוב בפרצי אלימות מצפון, מדרום ומבית. אין ביכולתנו לשלוט בהתנהגות שכנינו. אך בהתנהלות אחרת, יש ביכולתנו לשנות את מאזן השיקולים של חלקם; לחזק את המתונים בקירבם; להחליש את הקיצוניים ואת ההתגייסות לשורותיהם; ולוודא, כי בעת פקודה, העם יהיה מאוחד בתחושה שהצדק עימנו והעולם הרלבנטי לא יתגייס כנגדנו.
אך לא זו בלבד שקידוש הסטטוס קוו אינו מתיישב עם סביבה שלעולם אינה סטאטית, אלא שתוך הצהרת אמונים לסטטוס קוו ישראל פועלת בעיקביות לשינויו: מאמץ להכשרת התנחלויות מבודדות בלתי חוקיות, בעיקר בגב ההר; הגדלת מספר המתנחלים מעבר לגדר ההפרדה; בניית התנחלויות ושכונות שתמנענה רצף טריטוריאלי פלסטיני; כמו גם השקעה אדירה בתשתיות, ב’כבישים לשום מקום’ – כל אלה אינם ביטויים לסטטוס קוו.
אלה שינויים מובהקים בו, המאיימים על הסיכוי להיפרדות מהעם השכן; מזינים את תחושת התיסכול, היעדר התיקווה והזעם בקרב הפלסטינים; מקצינים את הרחוב במדינות השכנות נגדנו; ומהווים התגרות בידידותינו במערב.
“ישראל אינה יוזמת. ישראל נגררת”
זה מכבר, שישראל אינה יוזמת. ישראל נגררת. כך נגררנו למלחמת לבנון השנייה; כך נגררנו למבצע “עופרת יצוקה”; למבצע “צוק איתן”, ועתה להתקוממות הסכינאים והדריסות הזורה פחד ברחוב הישראלי.
“עתיד מדינת ישראל אינו מותנה בקיומו של פרטנר. הוא מותנה אך ורק בהחלטותינו”
פתרון ‘שתי המדינות’, שהוא הפתרון הטוב ביותר לעתיד מדינת ישראל, לביצור בטחונה, ולקיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית, נראה היום רחוק מאי פעם. אך המדיניות הישראלית הנוכחית מסכלת ומסכנת את אפשרות מימושו בעתיד.
מעמדו של יו”ר הרשות הפלסטינית – מחמוד עבאס, ירוד, ובעיני חלק מהציבור הפלסטיני, הוא אינו עוד נציג לגיטימי. לא מן הנמנע כי עידן אבו מאזן מסתיים, ונאלץ להמתין למחליפו או למחליפיו בהנהגה הפלסטינית. נאומו בשבוע האחרון, ראוי לגינוי. הוא חיזק את ההערכה שלא בתקופתו יבוא הפתרון. אך, בכך, אין משום הצדקה לסיכון ביטחוננו בטווח הארוך ע”י צעדים בלתי אחראיים בהווה.
הפיצול השלטוני והגיאוגרפי, בין הגדה המערבית ורצועת עזה, אינו מאפשר כרגע הידברות עם גורם שילטוני פלסטיני המייצג את כלל אוכלוסיית השטחים. שינוי מצב זה אינו בידינו, אך עלינו להקפיד להמנע מכל מהלך המנציח אותו, ולעודד מהלכים – כולל של מצרים ומדינות ערב הפרגמטיות – לשינויו.
הטענה ש”אין פרטנר”, אסור שתצדיק מדיניות הגוזרת עלינו המשך ההתבוססות בביצה הפלסטינית. עתיד מדינת ישראל אינו מותנה בקיומו של פרטנר. הוא מותנה אך ורק בהחלטותינו.
“עלינו לקבוע לאלתר את גבולה של ישראל עם פלסטין”
לפיכך, עלינו לקבוע לאלתר את גבולה המזרחי של ישראל עם פלסטין, כולל גושי ההתיישבות והשכונות היהודיות במזרח ירושלים בתוכו. קביעה חד-צדדית נחרצת זו תהווה נקודת מפנה עם השלכות נרחבות במשא ומתן העתידי עם הפלסטינים והקהילה הבין לאומית:
בראש ובראשונה, יינתן בכך המענה המיטבי לצימצום זליגת טרור מהגדה לשטחי ישראל, ולצמצום מוקדי החיכוך בין האוכלוסיות. זה היה ההיגיון שעמד מאחורי הקמת גדר ההפרדה בתקופה שלאחר האינתיפאדה השנייה, והיגיון זה שריר ועומד. בימים אלה הוא מקבל משנה תוקף;
קביעה זו תאפשר לישראל להמשיך ולפתח את הגושים הגדולים במסגרת תפישת חילופי השטחים, שאומצה זה מכבר ע”י כל הגורמים הרלבנטיים, כולל הפלסטינים;
הכרזה שכזו, כואבת ככל שתהיה, תבהיר את מעמד היישובים שמעברו המזרחי של הגבול.
“כך ישוקמו יחסינו עם ארה”ב ואירופה”
קביעה זו תבהיר לכל, כי כוונותינו רציניות, וכך ישוקמו יחסינו עם ארה”ב ואירופה ותתאפשר התנעתו של שיתוף פעולה אזורי.
לאור העיקרון שעלינו להמנע מכל צעד אשר יקשה על הגעה להסדר קבע, חיוני לוודא כי פעילותנו היום לא תנציח את ההפרדה בין שני חלקי המדינה הפלסטינית המיועדת. בכלל זה, יש להקפיד כי פעילות לשיקום הרצועה וייצוב הפסקת האש לא יחלישו את מעמדה של הרשות הפלסטינית, אלא תפלס דרך לשובה לרצועה, אם רק ניתן.
עלינו לחתור למציאות, שבה, הנכונות הישראלית להתקדם להסדר, תניב היענות של מדינות ערב הרלבנטיות, ושל הקהילה הבינלאומית, לקחת חלק באחריות למערכת היחסים בין החמאס (מדיני וצבאי), והפתח (הרשות הפלסטינית).
“השליטה הצבאית הישראלית בשטח, תימשך עד שיגובש וייושם הסדר הקבע”
השליטה הצבאית הישראלית בשטח, תימשך עד שיגובש וייושם הסדר הקבע, ובמסגרתו סידורי ביטחון אשר יאפשרו היערכות שונה של צה”ל אל מחוץ לשטחים. כל זאת, כאמור, בשלבים שייקבעו בהסכם, ובכפוף לעמידת הפלסטינים בתנאי המעבר משלב לשלב.
בבוא היום, פירוז רצועת עזה, כמו פירוז הגדה, יהווה תנאי להסדר קבע. עם זאת, יש לדרוש את הפירוז גם במסגרת התקדמות הדרגתית, גם אם ההיענות לדרישה זאת לא תהיה מיידית.
“השגת היעדים הלאומיים תלויה אך ורק בהחלטה ישראלית”
השגת היעדים הלאומיים תלויה אך ורק בהחלטה ישראלית! ההתקדמות למימושם אינה תלויה בהסכם עם הפלסטינים או בקיומו של פרטנר. השלביות עליה דיברנו ופיתרונות ביניים ישרתו את המטרות האסטרטגיות של ישראל הן בטווח המיידי והן לטווח ארוך.
לדבר בימים אלה על הסדרים מדיניים – אפילו מדורגים – נשמע הזוי. אך לכל משבר יש בוקר שאחרי. וחובתנו לנסות ולהבטיח שהבוקר שאחרי לא יהיה ערבו של המשבר הבא.
באולם הזה, וברחבי הארץ נמצאים מאות בכירי מערכת הביטחון השותפים לדרך ולחזון. במצטבר אנחנו מייצגים אלפי שנות ניסיון ביטחוני בכל הזרועות.
התגייסנו ללא היסוס לכל מלחמות ישראל. איבדנו חברים יקרים ללא ספור. רבים מאיתנו מתמודדים עם צלקות הקרב יום-יום, לילה-לילה.
“שינוי כיוון לאומי. בו יגדלו ילדינו במדינה יהודית-דמוקרטית בטוחה וחזקה”
זו השעה להתגייס כדי לשמש מנוף רב עוצמה לשינוי. לא שינוי מפלגתי – זה לא ענייננו כתנועה. אלא שינוי כיוון לאומי. כזה אשר יבטיח שילדינו ונכדינו לא ייאלצו לחוות את שחווינו אנו. כזה בו ייגדלו ויגדלו את ילדיהם במדינה יהודית-דמוקרטית בטוחה וחזקה.
