“אני מכיר את התיאבון של היהודים”

ד”ר אל”ם (מיל’) שאול אריאלי | פורסם ב”הארץ” | 19.1.17

התגובות הישראליות המתלהמות לוועידת פריז ולהחלטת מועצת הביטחון של האו”ם בדבר ההתנחלויות, שקראו לסיפוח שטחים, הצליחו לבטל באחת את “האִתרוג” של הסטטוס קוו המדומיין שבחסותו חסידי המדינה האחת פועלים להרחיב את מפעל ההתנחלות. עם זאת התגובות הצליחו לעשות מה שחסידי פתרון שתי המדינות לא הצליחו לעשות מאז היבחרו של בנימין נתניהו ב–2009: להעמיד מחדש להכרעת הציבור את שתי חלופות היסוד לסכסוך — שתי מדינות או מדינה אחת.

הציבור בישראל אינו יכול לדעת בוודאות כיצד תיראה המציאות אם וכאשר ימומש פתרון שתי המדינות, אך בתמונת העתיד של “מדינה אחת” הוא יכול לחזות כבר היום ב”ירושלים המאוחדת”: מעיר מתפתחת בעלת רוב יהודי מכריע ומוכרת דה פקטו על ידי הקהילה הבינלאומית, היא נהפכה לעיר מוכת שסעים ואלימות, ענייה להחריד, המפלה בין תושביה, מאבדת את הרוב היהודי וחסרה את ההכרה הבינלאומית שהיא צמאה לה.

ערביי מזרח ירושלים לא שיתפו פעולה עם התחזית של יגאל ידין, שהבטיח ערב המלחמה ב–1967 ש”עם כניסת ישראל, יעזבו כל הערבים”. לישראל התברר שלא תוכל לספח את השטח מבלי לספח את תושביו הפלסטינים. התיאבון הטריטוריאלי חסר האחריות של רחבעם זאבי, שביקש לספח 200 קמ”ר משטח הגדה לירושלים, במקום שישה קמ”ר בלבד (השטח של מזרח ירושלים), נבלם חלקית על ידי שר הביטחון משה דיין, שאמר: “אני מכיר את התיאבון של היהודים… זה לא סיפוח של החלק השני של ירושלים, זה חציית הגדה המערבית לשני חלקים, ואני נגד זה”. ממשלת ישראל “הסתפקה” בהחלת החוק הישראלי על 70 קמ”ר, שבהם חיו אז 69 אלף פלסטינים, שהיוו רק 26% מאוכלוסיית העיר. אלא שב–2015 כבר היה מדובר ב–320 אלף נפש, שהם כמעט 40% מאוכלוסיית ירושלים.

העובדות מראות כי בקרב קבוצת האוכלוסייה של בני פחות מ–18 בירושלים, יש לערבים רוב של 60%. בצירוף הנתון על הגירה יהודית שלילית מתמשכת, ברור כי בתוך פחות משני עשורים, בירת ישראל תהיה עיר שבה חי מיעוט יהודי. אם ישנו הפלסטינים את מדיניותם ביחס לבחירות, גם ראש העיר והרוב במועצה יהיו פלסטינים, מה שבוודאי יגרור תגובות אלימות של ארגונים כמו “לה פמיליה”, שיציתו תבערה בעיר.

תהליך דומה יקרה גם ב”ישראל המאוחדת”, אם נתפתה לרַצות את תאוות הסיפוח של בנט וסמוטריץ’: שיעור היהודים יהיה בעת הסיפוח 60%, אך יצנח בתוך 15 שנה לטובת רוב ערבי; נתעורר למציאות שבן־גוריון הזהיר מפניה כבר ב–1947: “אין מדינה יהודית יציבה ושרירה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60% בלבד… בהרכב זה אין אפילו ביטחון מוחלט שהשלטון יתקיים בידי רוב יהודי”.

דו”ח המדד החברתי־כלכלי האחרון של הלמ”ס מלמד, שמתוך 255 רשויות, ירושלים מדורגת במקום ה–195 — אחרי צניחה של עשרות מקומות מאז הסקר ב–2008. בדו”ח העוני האחרון נמצא כי כמעט 50% מאוכלוסיית ירושלים — ויותר מ–60% מהילדים — נמצאים מתחת לקו העוני. עיקר השינוי נובע מהעלייה במספר העניים בקרב ערביי העיר: עד 80%, ובקרב הילדים יותר מ–85%. שוב, לאור התחזיות הדמוגרפיות, גם “ישראל המאוחדת” צפויה להידרדר במדדים החברתיים־כלכליים, ועם שיעור של 45% תושבים מתחת לקו העוני היא תיפלט בתוך זמן קצר מה־OECD.

היקף הפיגועים עולה ויורד בשנים האחרונות, אך המיקום של ירושלים בראש רשימת היישובים מוכי הטרור נשאר יציב. החיכוך היומיומי לאורך קו התפר, וחופש התנועה של הפלסטינים בירושלים, יוצרים הזדמנויות לפיגועים, המבטאים את העובדה שהפלסטינים תושבי ירושלים שותפים במאבק למדינה שבירתה מזרח ירושלים. סיפוח חד־צדדי של הגדה לא ישכנע את הפלסטינים לוותר על חלומם הלאומי, ובהעדר היפרדות וגדר ביטחון, רק יקל עליהם ליישם התנגדות אלימה למהלך כפוי ברחבי “ישראל המאוחדת”.

בניגוד להנהגה הישראלית, ההנהגה הפלסטינית מתנגדת למדינה אחת ומכירה בכך שלמרות 49 שנות “איחוד” ירושלים, תושביה הפלסטינים סובלים מאפליה ומקיפוח מתמשכים, כפי שהסביר ראש העיר וראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט: “אף ממשלה ישראלית מאז 67′ לא עשתה אפילו אפס קצהו של מה שנדרש כדי לאחד את העיר באופן מעשי… השקענו בירושלים, אבל במודע השקענו בעיקר במערב העיר ובשכונות החדשות כמו הר חומה, פסגת זאב”.

האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים נהנית רק מ–10% מהתקציב השוטף, למרות שהיא 40% מהאוכלוסייה. יש מחסור חמור בכיתות לימוד, בסניפי דואר, בלשכות רווחה, במרפאות, בטיפות חלב, במרכזים לגיל השלישי, ואין ולו בריכת שחייה אחת. ל–50% משטחי מזרח ירושלים אין תוכניות מתאר מאושרות. מאז 1967 נבנו רק כ–8,000 יחידות דיור בשכונות הערביות בהיתר, ועוד 20 אלף ללא היתר.

להוגי תוכניות הסיפוח למיניהן, מבית היהודי ועד לליכוד, שאינם מסתפקים בהצצה המאיימת לעתידה של “ישראל המאוחדת”, יש להציב שאלות כואבות נוספות. הראשונה, מה יהיה עתידה של עזה? האם נוכל להתעלם ממנה, על שני מיליון תושביה, ולטעון, כבנט, שהיא מדינה היכולה להתקיים בכוחות עצמה? ואם כן, מה סיכוייה לשרוד לאור דו”ח האו”ם המנבא לה קריסה כלכלית־חברתית עד 2020?

השאלה השנייה, מה יהיה עתידם של הפליטים הפלסטינים? האם ישראסטין כמדינה שבה שני הלאומים החיים יחד תוכל למנוע את שיבת חלקם לתחומה? מה יהיה עתידה הכלכלי של המדינה שתיאלץ להתחיל לקלוט אותם? השאלה השלישית היא איזה צבא יהיה למדינה כזאת? מי ישרת בו? האם יישאר על כנו חוק גיוס חובה הנהוג בישראל, שאינו חל על הערבים? האם הערבים יוכלו להתנדב לצה”ל? לאילו יחידות? מה עם שירות לאומי? גיוס לשב”כ ולמוסד? האם נסכים “לתת להם רובים”?

שאלה רביעית: מי יממן את מערכות הרווחה של המדינה הדו־לאומית? מי יטפל במיליונים שיצטרפו למעגל העוני? מי יפתח את הכלכלה במגזר הפלסטיני? שאלה חמישית: האם הדור הצעיר יסכימו לשאת בעול — לשרת בצבא, לצאת למילואים, לממן את רווחת הערבים ולחיות בחרדה מתמדת מפני פיגועים? האם לא יעדיפו להגר לארצות אחרות, בדיוק כמו שקורה בירושלים כיום?

השאלות האלה הן כמעט רטוריות, כי המצב שהן מציירות ב”ישראל המאוחדת” מופרך מיסודו ומשמעו מלחמת אזרחים מתמדת, משטר אפרטהייד וקריסה חברתית וכלכלית. אלו השאלות שנתניהו מנסה לטאטא מתחת לשולחן ממשלתו המשיחית־לאומנית. העיוורון המדיני, האטימות והניתוק שבתוכם פועלת ממשלה זאת לא יאפשרו לה לשעות לדברי ישעיהו ליבוביץ’, שכתב מיד לאחר מלחמת ששת הימים כי סיפוח השטחים משמעו “חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם — היהודי והערבי כאחד. כל זה יקרה אפילו אם הערבים לא ייהפכו לרוב במדינה”.

תשובות לשאלות הללו יש לתבוע מהגורמים המשיחיים והלאומניים בממשלה, שלא מפסיקים לזרות חול בעינינו בנוגע להשלכות הסיפוח. אך יש גם לתבוע אותן מהצד השואף להסדר קבע, שרגליו על הקרקע, זה שבייאושו מפתרון שתי המדינות פונה לפתרונות בלתי אפשריים, או חושש מפני מהלכים עצמאיים שחיוניים להיפרדות, ולו חלקית, בגדה ובמזרח ירושלים.

אל”מ במיל’ ד”ר אריאלי הוא חבר ועדת ההיגוי של “מפקדים למען ביטחון ישראל”