הרצאתו של תא”ל (מיל’) אפרים סנה בכנס מאיר דגן, מרץ 2018
ארצות הברית יוצאת בהדרגה מהאזור. התחיל בכך אובמה וטראמפ ממשיך. ביסוד השנוי הזה נמצא אבדן האינטרס האמריקאי שעמד תמיד בבסיס המעורבות של ארה”ב באזור: הבטחת זרימה חופשית של נפט מהמפרץ למערב. מכל האינטרסים האמריקאים שהצדיקו את נוכחותה באזור, את הצי החמישי, את הבסיסים בקטאר ובחריין, היה זה האינטרס האמיתי ביותר והמוצק ביותר. לא עוד. השנה מתקרב ייצור הנפט האמריקאי, הודות לטכנולוגית פצלי השמן, לזה של סעודיה, כעשרה מיליון חביות ליום. יתכן וב-2020 אף תעבור ארה”ב את רוסיה וסעודיה ותתפוס את המקום הראשון במפיקות הנפט בעולם. באחת – ארה”ב הופכת להיות יצואנית נפט ולא יבואנית נפט, ואין לה עוד עניין בהבטחת זרימת הנפט מהמפרץ. זה השינוי העיקרי. מצב הרוח הלאומי בארצות הברית הנרתע ממעורבות צבאית באזורים מרוחקים, קיים אך הוא משני בחשיבותו לאבדן האינטרס הכלכלי – אסטרטגי בנפט המזרח תיכוני. מה שמובטח לישראל מצידה של ארצות הברית הוא הסיוע הצבאי שיגיע ל-38 מיליארד דולר בעשור הקרוב, הוא יש לזכור הובטח עוד בשלהי ממשל אובמה. סיוע נדיב וחסר תקדים זה הוא בראש ובראשונה סיוע ממשלתי אמריקאי לתעשיית הנשק האמריקאי הנהנית ממרביתו. הנתח הניתן לתעשיה הביטחונית הישראלית יעלם בהדרגה תוך שנים מעטות. מוצרים שיכולים היו להיות מיוצרים בארץ יירכשו בכספי הסיוע. אבל, הסיוע האמריקאי מפחית את שיעור המסים שממשלת ישראל היתה צריכה לגבות מאזרחיה עבור ביטחונם. סידור זה נוח לכל ממשלות ישראל בעבר.
לכאורה, הברית המדינית בין ישראל לממשל האמריקאי חזקה ואינטימית מתמיד. אבל זו ברית פוליטית-דתית ולא ברית אסטרטגית. זו ברית הדוקה בין האגף הימני-דתי של הפוליטיקה האמריקאית לבין האגף הימני-דתי של הפוליטיקה הישראלית. גשר פוליטי הבנוי על אינטרס פוליטי משותף הוא גשר מוצק, אבל צר מאד. ישראל מאבדת את אהדתה של אמריקה האחרת, הליברלית יותר והצעירה יותר. אבדה הדו-מפלגתיות שאפיינה את האהדה והידידות של ארה”ב לישראל. ביהדות ארה”ב חש הזרם הרפורמי בעיקר מנוכר יותר ויותר לממשלת ישראל, ומכאן לא ארוכה הדרך לניכור לישראל כמדינת העם היהודי. הזרם הרפורמי הוא הגדול בזרמי היהדות בצפון אמריקה, וגם ההחלטה להזניחו היא החלטה פוליטית, שעלולה להיות לה בעתיד השלכה אסטרטגית קשה.
היחסים עם ממשל טראמפ אינם מבטלים את בידודה המדיני של ישראל. ההערצה העולמית ליכולתה הטכנולוגית האדירה של ישראל אינה מתורגמת לתמיכה מדינית, כפי שהממשלה מתאמצת להוכיח. נכון, כל מדינות העולם אוהבות טפטפות של “נטפים” וטילים של “רפא”ל”. אבל הם בשום פנים ואופן לא מקבלות את שליטתנו במיליוני פלשתינאים ובבניין התנחלויות שכל מטרתן היא מניעת הקמתה של מדינה פלשתינאית. המבחן המדיני העיקרי של ישראל הוא בסוגיית הסכסוך עם הפלשתינאים. ובמבחן הזה, בזירת האו”מ, יש רוב מאסיבי וקבוע כנגד העמדה הישראלית הרשמית. כאשר עמדה הצהרת טראמפ על ירושלים למבחן ההצבעה באו”מ 136 מדינות הצביעו נגדה למרות האיום האמריקאי לפגוע בסיוע למתנגדות. רק 9 מדינות תמכו בעמדה האמריקאית-ישראלית. זו המציאות הבינלאומית האמיתית. ראש ממשלת הודו אכן אירח בכבוד מלכים את ראש ממשלתנו, אבל כדי להסיר ספק, תוך חודש השתטח על קברו של ערפאת ברמאללה, והבהיר היטב מה עמדתו בשאלה הפלשתינאית.
לשאלת הבידוד המדיני יש השלכה צבאית ישירה. בכל מלחמה קרובה אפשרית, בצפון או בעזה, יזדקק צה”ל לזמן לא קצר כדי להשלים את משימותיו, כמובן אם תוגדרנה לו כאלה על-ידי הדרג המדיני. מי שיקבע את מועד סיום הלחימה תהיה בסופו של דבר מועצת הביטחון, כמייצגת את יחסי הכוחות בקהילה הבינלאומית. גם על הממשל הנוכחי, הדוגל ב”אמריקה ראשונה”, יקשה להשאר לבד במתן היתר בינלאומי לצה”ל לסיים את משימותיו. סביר שלבסוף לא תטיל ארה”ב וטו על החלטה על הפסקת אש אלא תצטרף לפשרה כל שהיא, וצה”ל שיקריב קורבנות, לא יוכל להצדיקם בניצחון סופי ומוחץ על הקרקע. במילים פשוטות, כבר במצב הנוכחי אין ישראל יכולה לנצח במלחמותיה, והדגש הוא על לנצח, כשחטוטרת הכיבוש על גבה.
אולם השינוי האזורי החמור איננו מסתיים בנסיגתה של ארה”ב מהאזור. השינוי הוא במי שתפשה את הריק שיצרה נסיגתה – רוסיה. רוסיה שבה לאזור במלוא עצמתה. עצמתה אינה הכוח הצבאי נטו שהיא מביאה, אלא בחוסר העכבות שבהפעלת מה שיש לה. זה אפקט האיום.
רוסיה אינה רואה את עצמה כאויבת לישראל. בפירוש לא. היא אף רואה במיליון דוברי הרוסית בישראל, מעין “פזורה רוסית” המצדיקה לכשעצמה שימור יחסים טובים עם ישראל. אבל, במוסקבה נלקחה החלטה אסטרטגית ברורה ושאיש בל יטעה בה – בסוריה מעדיפה רוסיה את האינטרס האיראני על זה הישראלי, על כל ההשלכות המעשיות. אין חפיפה מוחלטת בין האינטרס הרוסי והאיראני. ישנם גם ניגודים, אך כעת השורה התחתונה היא זו – רוסיה תומכת בציר האיראני ומשליכה לטובתו את עצמתה. כאשר גורל סוריה נחתך בסוצ’י, ולא בשום מקום אחר, וישראל שכנתה החזקה ביותר של סוריה אינה יושבת על יד השולחן, מה פלא שישראל נחלשת באזור המשתנה.
הביטוי החמור ביותר לשינוי המערך המעצמתי באזור היה הסכם טראמפ-פוטין על סוריה. הסכם זה התיר את המשך והתעצמות האחיזה האיראנית הצבאית, הישירה והעקיפה, בסוריה. הסכם זה שהציב בפני ישראל איומים ששום ממשלה אחראית בירושלים לא תוכל להשלים אתם, הוא תוצר של נסיגת אמריקה וכניסת רוסיה לאזור. זה הסכם שעלול להביא למלחמה בלתי נמנעת בצפון. מי שחיפש הוכחה נוספת למגמה חמורה זו ימצא אותה בדרך בה הופסק העימות הצבאי בשבת ה-10 בפברואר. היתה זו שיחת פוטין-נתניהו שהבהירה לישראל כי עליה להפסיק להגיב. זה מה שנקרא בשפה פשוטה – הגבלת חופש הפעולה של ישראל.
מי שמחפש עדויות נוספות יוכל למצוא אותן בהתנערות המודרגת של ארה”ב מתמיכתה בקורדים שבצפון סוריה. הם נשאו בעיקר המלחמה בדאע”ש תוך קורבנות גדולים, וכעת נעזבים לגורלם ונאלצים לשתף פעולה להישרדותם עם משטר אסד השנוא.
בהחלש העוגן המעצמתי האמריקאי באזור, בעלית השפעתה האזורית של רוסיה, בהתעצמותה של איראן, צריכה ישראל לחפש עוגן אזורי אחר, ולכך אדרש בפרק ההמלצות.
היכולת הגרעינית המיוחסת לישראל, הייתה כל השנים יסוד בלעדי בהרתעה כלפי האזור העויין. ההרתעה היתה מבוססת על בלעדיות. לאף מדינה אחרת באזור לא היתה יכולת כזו. וכשצף איום כזה, בעיראק בשנת 1980, ובאביב 2007 בסוריה, פעלה ישראל בנחישות לחסל איום זה.
גם אם יחזיק הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן מעמד, הרי שבעוד כ-10 שנים, תוכל איראן לבצע “הבקעה” ותוך זמן קצר לייצר חימוש גרעיני. הטילים המצויים כבר בבעלותה מכסים בטווח המבצעי שלהם את ישראל ואת כל שכנותיה. תאריך יעד זה להבקעה איראנית מדאיג לא רק את ישראל אלא גם את כל שכנותיה של איראן. הן מצידן פועלות במרץ לרכישת יכולת גרעינית. מדובר כרגע בגרעין לצרכים אזרחיים, אם כי בעתיד זו יכולה להיות תשתית ליכולת גרעינית צבאית. המדינות שמדובר בהן הן איחוד האמירויות, סעודיה, מצרים, ירדן, אלג’יריה, טוניס וסודן. ומי חלוצה באספקת כורים גרעיניים לארצות ערב? כמובן רוסיה, לא ארה”ב. גם טורקיה חונכת בימים אלה כור גרעיני בסיוע רוסי. המשמעות היא שפריצתה הגרעינית של איראן בעוד כעשר שנים תעמיד לישראל לא רק אוייב גרעיני מולה, אלא גם מדינות גרעיניות סביבה. הן לא תחזקנה את ההרתעה שלנו, אבל תיצורנה אזור רווי גרעין, שבו אין לנו עוד בלעדיות. בהנתן האגרסיביות השיווקית של תעשיית הגרעין הרוסית ומצבה הקשה של תעשיית הגרעין האמריקאית, יקשה על ישראל לפעול להאטת תהליך הגירעון הזוחל של מדינות האזור. כך נשחקת ההרתעה הגרעינית של ישראל, באזור המשתנה. היש בכלל הרתעה מול משטר קנאי כמשטר האייטולות? האין ישראל כאן כמאבטח בפתח הקניון הירושלמי העומד מול המתאבד עם חגורת הנפץ הנחוש להתאבד? משטר ששלח גלי ילדים במלחמה עם עיראק כדי לפלס את שדות המוקשים עבור משמרות המהפיכה – אין לבנות על שיקולו הרציונלי, חרף כל הפרגמטיזם המיוחס לו.
היסוד השלישי בעוצמתינו הוא העליונות האיכותית של צה”ל וקהילת המודיעין הישראלית. עליהם לא משפיעים ישירות השנויים האזוריים. אבל כאן דווקא עלולים להשפיע שינויים מבפנים, מהתהליכים המתרחשים בתוך החברה הישראלית עצמה.
שלושה תהליכים מאיימים על עליונותו האיכותית של צה”ל, החמור שבהם מורגש כבר בטווח הזמן המיידי.
כוונתי לאי השוויון בחינוך ובירידת רמתו. ישראל במקום השני בין המדינות המפותחות במדד אי השוויון בחינוך, עם פערים בחינוך שהם הגדולים בעולם המפותח. בניפוי החרדים ישראל נמצאת במקום ה-26 ברמת החינוך בעולם המפותח. המשמעות היא שגם בפריפריה היהודית, רמת החינוך נמצאת בירידה. המבקש להבין לעומק את הזיקה בין רמת הפריון הלאומי, פערי ההכנסה ומבנה גבית המסים במדינה לבין מצב החינוך במתמטיקה ובמדעים, יעיין במחקריו המאלפים והמחרידים של פרופסור דן בן דוד מאוניברסיטת ת”א. את ממצאיו הוא מסכם במשפט אחד המאיר את הסכנה הביטחונית: “אי אפשר להחזיק צבא של עולם ראשון עם חינוך של עולם שלישי”.
האיום השני על איכותו של צה”ל הוא ההתקפה הפוליטית המתמדת של הימין הדתי על אופי השירות בצה”ל ומעורבות הנשים בשירות משמעותי. מסתתרת כאן כוונה להקנות לצה”ל אופי דתי ולא כלל לאומי, ולהאיץ את השתלטות זרם פוליטי מסויים על הצבא. זאת כדי להפוך אותו לכלי צבאי להשגת יעד פוליטי – הנצחת שליטת צה”ל בגדה המערבית.
האיום השלישי אף הוא נגזר מהשליטה בפלשתינאים בגדה. כאשר כיהנתי כראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון, חטיבה מרחבית אחת עסקה בהגנת המתנחלים. כיום עוסקות במשימה זו שבע חטיבות לפחות. ככל שתחמיר המתיחות הביטחונית בשטחי הגדה, תשאבנה יותר יחידות לוחמות של חי”ר, שריון, תותחנים ויחידות מיוחדות לפעילות שיטור בשטחים, על חשבון אימונים והתכוננות למלחמה. צה”ל יעבור מג”ביזציה, כמו לפני מלחמת לבנון השניה ב-2006. התוצאות זכורות.
אין שלושה איומים אלה קשורים כולם בשינויים האזוריים, אבל כאשר נדון בציוויים למדיניות ישראל – הכל מתחבר.
מהם הציוויים המתבקשים להעשות בהנתן המצב האזורי החדש?
נוכח ההערכות המעצמתית החדשה באזור, שאינה נוחה לביטחון ישראל יש להקים ברית אזורית חדשה. זו צריכה להתבסס על יוזמת השלום הערבית ובמהותה זו למעשה אמנת הגנה חדשה בין ישראל לבין סעודיה, מצרים, אחוד האמירויות וירדן. המטרה האסטרטגית של הברית החדשה היא יצירת מגן צבאי מודיעיני וטכנולוגי אל מול איראן המתגרענת והמתעצמת. הנחת העבודה היא שגם אם לא תעשה כן מוקדם יותר בחשאי, הרי שהסכם הגרעין מאפשר לאיראן בעוד שמונה שנים לכל המוקדם ושלוש עשרה שנה לכל המאוחר, לחדש את העשרת האורניום בעזרת צנטריפוגות מודרניות שברשותה. תוך כעשור מהיום תהיה איראן רשאית לבצע את ה”פריצה” ליצור נשק גרעיני. טילים לשיגור בטווח של 2000 ק”מ כבר יש לה כיום. הברית החדשה, על בסיס מימון מפרצי וידע ישראלי, תבנה מערכת כדוגמת “מלחמת הכוכבים” של הנשיא רייגן בשעתו, שייעודה הוא הגנה מתוחכמת בפני הנשק הבליסטי האיראני. לברית זו יהיו תפקידים נוספים בתחום סיכול הטרור והחתרנות האיראנית באזור.
שיהיה ברור – ברית זו לא תוקם אם לא ימומש פתרון שתי המדינות. מכל שיחותי הרבות עם אישים מרחבי המזרח התיכון – אין מנהיג, חושש מהאיראנים ככל שיהיה, שיסכים להכנס תחת מטריה ביטחוניות עם ישראל תוך זניחת הנושא הפלשתינאי. אין משטר ערבי שיעז לעשות זאת, וביתר שאת אם נושא ירושלים “יורד מהשולחן”.
שלא יהיו כאן שום אשליות. להסדר זה יש מחיר ברור: חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות: ישראל על 72% מהשטח, ופלשתין על 22% ממנו. 120 אלף מתנחלים יצטרכו לעבור מרביתם לגושי ההתיישבות שיסופחו לישראל, ומקצתם לישובים שבתחום הקו הירוק. אין הסדר בלי זה. לעומת זאת, התמורה הכלכלית לישראל תהיה עצומה. פרות ההתחברות לכלכלה המפרצית יהוו קפיצת ענק לכלכלה הישראלית, שתפצה אותנו פי כמה וכמה על כל עלות של פינוי ישובים וחילופי שטחים.
את הברית החדשה עם המדינות הערביות יש להשלים בברית אזורית נוספת – במזרח הים התיכון. כוונתי לברית הדמוקרטיות הלא-מוסלמיות – ישראל, קפריסין ויוון. יש כאן פוטנציאל אנרגטי וכלכלי, עם מימד של חיבור לאירופה ולמצרים.
ישראל צריכה לחדש את הברית עם אמריקה האחרת. ארה”ב איינה רק האוונגליסטים. יש לחדש את האופי הדו-מפלגתי של התמיכה בישראל. יש לקרב את היהדות הרפורמית ואת הדור הצעיר יותר בקהילות היהודיות, בקמפוסים.
עם גיבוי אמריקאי או בלעדיו, יש למנוע בכוח את ההתבססות האיראנית בסוריה. אסור לאפשר לקיים בה בסיסים של איראן והמיליציות שלה, לא תעשיה צבאית ולא מתקנים אסטרטגים. שום סוג של נוכחות צבאית מערבה לכביש סויידה-דמשק. פעולות אלה עלולות להדרדר למלחמה. מלחמה כזו בצפון עלולה לגרום נזק קשה לעורף ועל כן עדיף למנוע הדרדרות כזו. זה ניתן להעשות רק על-ידי משוואת הרתעה חדשה. הדיבורים על פגיעה בתשתיות לבנון לא עושות שום רושם על אף אחד בטהראן. צריך להבהיר כי פגיעה בעורף הישראלי תביא להרס תשתית יצוא הנפט האיראני. יש דרכים להקנות אמינות למשוואת הרתעה זו, כי בהרתעה חלולה – אין טעם.
יש להגן בתקיפות על צה”ל מפני התוקפים אותו מבית. להגן על היותו צבא של העם כולו, פתוח לגברים ולנשים, לא צבא השם, לא כלי פוליטי בידי מיעוט יהיר וכוחני.
אם יתבצעו הציוויים האלה בשילוב ישראל באזור, בסיום הסכסוך עם הפלשתינאים, נוכל להעמיד כלכלה ומערכת חינוך שתתמוך בהמשך היותנו הכוח הצבאי החזק ביותר בין הים הכספי לגיברלטר, שכן בלעדי זאת – אין לנו קיום.
