שבתי שביט
ראש המוסד לשעבר וחבר ועדת ההיגוי של ‘מפקדים למען ביטחון ישראל’
פורסם ב’ליברל’ | 7.1.2019
הכנס השנתי האחרון של מכון המחקר INSS (פברואר 2018), סיכם את מצבה של ישראל לרגל שבעים שנה לייסודה, במשפט: “המאזן האסטרטגי של ישראל כיום הוא אחד הטובים מאז היווסדה.” אבל, ותמיד יש אבל, ‘שולי הביטחון’ של ישראל צרים. בסביבה עתירת סיכוני הסלמה בלתי צפויים, על ישראל לנצל את מצבה האסטרטגי המשופר כדי להרחיב שוליים צרים אלה, שכן במזה”ת כידוע אין הזדמנות שנייה.
מאז הכנס הנ”ל, אכן חלה הסלמה שלא נצפתה. עזה היא יורה רותחת; בגבול הלבנון המתח עלה; ביו”ש מסתמן גל טרור חדש; ירח הדבש עם הרוסים הסתיים; חופש הפעולה שלנו בסוריה הוגבל ואיראן חנכה נתיב אספקה ישיר מטהרן לחיזבאללה בלבנון.
המאזן האסטרטגי הנ”ל תקף, אבל במלחמה שבין המלחמות, מדיניות ההכלה שלנו עולה לנו ביוקר בתחום ההרתעה.
את שולי הביטחון ניתן להרחיב בשתי דרכים:
- האחת: להתחמש עד האוזניים ולבנות ‘קיר ברזל’, או אם תרצו בונקר או גטו, כשבמוקדם או במאוחר נידרדר לעימות צבאי נוסף. זה מה שלצערנו מתרחש לנגד עינינו.
- השנייה: ליזום מהלך מדיני אל מול הרש”פ, שראשיתו בהידברות מחודשת, כי כשיש דיבור יש סיכוי שהתותחים ידומו. חמומי המוח בינינו יאמרו מן הסתם שמדובר ברעיון הזוי, שכן באווירה ציבורית של פעמי משיח, דיבור עם האויב משבית שמחה.
הכאוס המזרח-תיכוני מהווה שעת רצון ליצירת מזרח תיכון שונה, החייב לכלול פתרון לסכסוך הישראלי–פלסטיני.
גבולות המזה”ת שנקבעו ב-1916 ע”י צרפת ובריטניה, שרדו מאה שנה. ‘מהפכות האביב הערבי’, האיצו את התפוררות הסדר הישן במרד נגד משטרים טוטליטריים ובעד המדינה הדמוקרטית. מהפכות אלה כשלו בהבאת דמוקרטיה, אך קעקעו משטרים ואיתגרו גבולות ישנים, כפי שבא לידי ביטוי בעיראק, סוריה, לוב תימן ובתופעת דע”ש ויומרתו לכינון חליפות חוצת גבולות.
ההתייצבות היחסית בכמה מהמדינות המדממות, ותבוסת דע”ש מסמלות פרק חדש של הגדרת גבולות במזה”ת. עיצוב הגבולות החדשים במזה”ת, יארך לדעתי בין מחצית עשור לעשור והוא מהווה חלון זמן בו אפשר וצריך לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים כחלק מהארכיטקטורה העתידית של המזה”ת.
קלאוזביץ ניסח את הרעיון שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. המשוואה ההפוכה תקפה לא פחות: המדיניות כהמשך המלחמה באמצעים אחרים. ברם, האסטרטגיה הישראלית היא חד-מימדית: מהפעלת כוח ליותר כוח. מחקנו את המושגים ‘דיפלומטיה’, ‘משא ומתן’ ‘דו-קיום’ ו’שלום’. על הווקטור ההיסטורי יש רק מלחמה, הנמשכת יותר מ-150 שנה, למעט שלושה האינטרוולים של הסכמי השלום עם מצרים וירדן והסכם אוסלו.
אני מאמין שאחרי 70 שנה ראוי לסיים את מלחמת השחרור ולהביא להסדר שלום. הסכסוך לא יסתיים ע”י הפעלת כוח אלא רק כאשר בצד הרתעה הנשענת על עוצמתנו הביטחונית נפעיל תבונה מדינית ליצירת תנאים לחידוש המו”מ ולהצלחתו. מטיבו של מו”מ שהוא מבוסס על הצורך להתפשר, והפשרה היחידה שיש לה סיכוי גלומה בפתרון שתי המדינות.
התרומה לביטחוננו הגלומה בהתקדמות עם הפלסטינים ובהשתלבות אזורית מחייבת בלימת רעיון העוועים של סיפוח, אשר יסתום את הגולל על היפרדות בין שני העמים ויביא למאבק דמים מתמשך בגבולות מדינה אחת. יש לעצור את הקיצוניים המעטים הגוררים מדינה שלמה אל חידלון החזון הציוני.
