תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר
פורסם באתר “הארץ”
הבית הלבן השיק את “תוכנית המאה” במעמד צד אחד. ארה”ב, האמורה להיות מתווך הוגן, חברה לישראל והותירה את הפלסטינים מחוץ להילולה. אין טעם לשפוט תוכנית שצד אחד בלבד שותף לה וחבל להשקיע מאמץ בניתוח סיכויי הצלחתה. עם זאת, אסור להחמיץ את חשיבות הרגע: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הסכים לצעד היסטורי שאיש מקודמיו לא העז לקבל מאז הסכמי שביתת הנשק ב-1949.
ב-1967 הייתי נער בכיתה ח’. עד מלחמת ששת הימים, בכל שיעור מולדת ציירנו את מפת מדינת ישראל, גבולותיה, עריה וכפריה. מתום המלחמה חדלנו מכך. נהפכנו למדינה היחידה בעולם שגבולותיה אינם מוגדרים. ממשלת ישראל הכריזה על כל השטחים שנוספו בעקבות מלחמת מגן זו כ”שטחים מוחזקים”. אחרים ראו בהם “שטחים כבושים”. למעט ירושלים ויותר מאוחר רמת הגולן, שעליהן החילה ישראל את ריבונותה, כל שאר השטח נשאר בחזקת “שטחים מוחזקים”, עד עצם היום הזה.
במשך 53 שנים, מהן כ-13 עם בנימין נתניהו בראשות הממשלה, הוא וקודמיו נמנעו מהחלת ריבונות ישראל על שטחי הגדה המערבית, בטענה שכל הגדרה של ריבונות תהפוך לנקודת מוצא במשא ומתן עתידי, שבו ישראל תיאלץ להתפשר על שטח נוסף. ההימנעות מהגדרת הגבול איפשרה להרחיב את ההתיישבות ולהשלים גם עם מהלכים שנויים במחלוקת של קבוצות מתנחלים.
והנה, ב-28 בינואר 2020 הסכים ראש ממשלת ישראל להגדרת הגבול המזרחי ולהעברת כ-70% משטחי יו”ש ועוד 14% משטחה הריבוני של ישראל למדינה פלסטינית עתידית. בכך קבע את נקודת הפתיחה למו”מ עתידי. נתניהו גם הסכים שהגדה ורצועת עזה יהיו ישות מדינית אחת.
כשתועלה התוכנית להצבעה בממשלה, יתבקשו השרים לקבלה כמקשה אחת: מחד את ה”מקלות” של הוויתור על מרבית השטח, הקמת מדינה פלסטינית עם בירה בשולי ירושלים, ויתור על שטחים ריבוניים בנגב, ועוד. מאידך, התוכנית משופעת ב”גזרים” בדמות סיפוח יתרת השטח, החלת ריבונותנו על מרבית שטח ירושלים, הסדרי ביטחון מרחיקי לכת, ועוד.
הצעת האופציה לפלסטינים להיכנס למו”מ על התוכנית בתוך ארבע שנים היא מלכודת פתאים שהונחה לפתח חסידי הסיפוח, למען יאמצו את התוכנית בתקווה שהפלסטינים יסרבו. בכך תיסלל הדרך להחלת ריבונותנו על כל הגדה ויושלם המהלך להחלפת ישראל היהודית והדמוקרטית, במדינה אחת לשני העמים. שטח יהיה לנו בשפע, זהות לאומית ציונית כבר לא.
על רקע זה עולה השאלה: מהו האילוץ – ביטחוני או אחר – המחייב מחטף סיפוח, שעלול לזעזע את השטח, לערער את יחסינו עם ירדן ואולי אף לבלום את מגמת השיפור ביחסים עם העולם הערבי? ממילא ישראל שולטת בכל השטח ואין מי שמאתגר שליטה זאת.
די אם נצביע על חשש מפני פגיעה באינטרס הישראלי האסטרטגי של יציבות ירדן ושמירת הסכם השלום ושיתוף הפעולה הביטחוני עמה, המשרתים אותנו לא פחות מאשר את הירדנים. החלת החוק הישראלי על הבקעה תעמיד את בית המלוכה הירדני במצב בלתי אפשרי ותסכן את שרידות המשטר. רק עיוורון אסטרטגי יכול להביא להתעלמות מהסכנה שקריסת השלטון בירדן תביא את האיום האיראני לפתחנו, כל זאת במו ידינו.
למרות העדר היתכנות ליישום התוכנית, אין להתעלם משני תקדימים מסוכנים הכלולים בה. האחד, המשקף צירוף נדיר של סיכון ואיוולת, הוא האפשרות לחילופי שטחים במשולש. במשך עשרות שנים אזרחי ישראל הערבים השתלבו בחברה הישראלית והוכיחו נאמנות גם בתקופות עימות ומשבר. כיצד אמור להתנהג ממחר צעיר מכפר במשולש, כשייאלץ להחליט למי להיות נאמן: לישראל שבה נולד וגדל ובה הוא רואה את עתידו ועתיד ילדיו, או לישות פלסטינית שאליה ישראל רוצה להעביר אותו? יצירת הדילמה אינה רק מעשה בלתי מוסרי, אלא גם חסר אחריות. אם לא יתוקן מיידית, ייגרם נזק ביטחוני בלתי הפיך.
התקדים השני הוא בנכונות להפוך שתי קבוצות של יישובינו, ובהם אלפי ישראלים, למובלעות מבודדות בתוך השטח המיועד למדינה הפלסטינית. בקבוצה אחת כלולים 15 היישובים המבודדים ביו”ש הממוקמים ממזרח לגדר הביטחון. בקבוצה השנייה כלולים יישובים שממערב לקו הירוק, שיישום הרעיון המופרך של “ויתור” על יישובי המשולש יבודד גם אותם בשטח הפלסטיני העתידי. שגרת החיים של אלה ושל אלה תהיה בלתי אפשרית, ומשימת ההגנה עליהם תהיה סיוט ביטחוני.
אסור להשלים עם מצב שבו אדם בודד יכריע לבדו על הסכם האמור להביא לסיום הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, אך בפועל עלול להחריפו ולהנציחו. הסכם כזה ומהלכי ביניים מסוכנים של סיפוח חד-צדדי חייבים לעבור בחינה מקיפה במערכת הביטחון ובמסגרות הממלכתיות האחרות, להידון בקבינט, בממשלה, בציבור, ולהגיע לאישור הכנסת או העם.
כל קיצור הליכים, כל דילוג על שלב בבחינת המשמעויות של מהלך כה מרחיק לכת, מסכן אינטרסים מובהקים של ישראל. את מחיר החיפזון נשלם עוד שנים רבות.
הכותב היה ראש המוסד והוא חבר הנהגת ‘מפקדים למען ביטחון ישראל’.
קישור למאמר באתר “הארץ” — לחצו כאן.
