רצועת עזה: הערכת מצב והמלצות לפעולה

תאריך עידכון: 13 יולי, 2016

מטרות המסמך

במלאת שנתיים למבצע “צוק איתן”, מערכת הביטחון מתריעה כי לא נעשה הרבה כדי לשנות את התנאים שהביאו לסבב האלימות ההוא; כי הפסקת האש שברירית; וכי כאז כן עתה – למרות ששני הצדדים אינם מעוניינים בהתלקחות, ללא שינוי יזום בתנאי הזירה לא ניתן להניח שלא ייגררו לסבב לחימה נוסף.

למרות חשיבותה ונפיצותה של הזירה, דומה שרמת כיסוי ההתפתחויות בה וניתוחן נופלת מרמת המעקב והניתוח של המתרחש בגדמ”ע ובירושלים.

במגמה להתמודד עם חסך זה, לנתח את נתוני הזירה ולהציע דרכי פעולה, ולאור האתגרים הייחודיים לביטחון ישראל הנובעים ממאפייני הזירה; מסמך זה מהווה הרחבה לפרק הרלבנטי בתכנית ‘ביטחון תחילה’ ומציג התייחסות למצב הביניים בעזה ולמדיניות ישראל מולה. המסמך אינו מתייחס להיערכות המבצעית של צה”ל ושאר גורמי הביטחון.

רצועת עזה מציבה בפני ישראל אתגר מורכב וגדוש סתירות פנימיות:

• מחד גיסא, ישראל יצאה מהרצועה עד אחרון אזרחינו וחיילינו; מאידך גיסא, המערכת הבינלאומית רואה בישראל כוח כיבוש כל עוד בידינו ההחלטה מי ומה נכנס לרצועה ויוצא ממנה – ביבשה, באוויר ובים;
• מחד גיסא, החלשת חמאס מהווה יעד אסטרטגי; מאידך גיסא, החלשתו מעצימה גורמים סלפים קיצוניים ממנו;
• מחד גיסא, מצוקת האוכלוסיה מסכנת את יציבות הפסקת האש ועלולה להניב אסון הומניטארי; מאידך גיסא, המענה למצוקות אלה מחזק את חמאס.

אתגר נוסף, המסבך את התמונה עוד יותר, הוא קריסת מערכת גיבוש הקונצנזוס לצורך קבלת החלטות, בתנועה אשר בעשורים האחרונים אופיינה ע”י רמת תיאום פנימי מרשימה למדי. בשנים האחרונות, מסיבות שיפורטו, תנועת חמאס מאופיינת בפיצול פנימי המאפשר לחמומי מוח בזרוע הצבאית לכפות מהלכים ומונע מגורמים שקולים יותר (ונתונים להשפעות חיצוניות ממתנות) מלרסנם או, משפרץ סבב אלימות, לאכוף הפסקת אש (כפי שהומחש ב”צוק איתן”).

למאפיינים אלה משמעות ביטחונית מובהקת לאור ההערכה (הנ”ל) כי התנאים שהביאו לסבבי הלחימה האחרונים קיימים גם היום, ועל רקע דישדוש שיקום הרצועה והחמרת הסגר המצרי – אף ביתר שאת.

נתונים אלה מחייבים מדיניות ישראלית מורכבת במגמה למנוע, או לפחות לדחות סבב אלימות נוסף; באם תיכשל ההרתעה – היערכות להכרעתו בניגוד לתוצאות הסבבים הקודמים; וזאת תוך שימור האופציה לשילוב הרצועה בתהליך הסדרים בבוא היום.

על רקע זה, המסמך פותח בהבהרת התנאים שהביאו ל”צוק איתן”; מנתח התפתחויות מאז – כולל מדיניות השחקנים הרלבנטיים (רש”פ, מצרים ואחרים), ומסיים בפירוט הצעדים הנידרשים למניעת או לפחות דחיית סבב נוסף.

רקע 1: הדרך למבצע “צוק איתן” – ממשבר כלכלי לפתיחה באש

• מאז השתלטות חמאס על עזה ב-2006, קיים נתק בין הגדמ”ע בשליטת הרשות הפלסטינית לבין רצועת עזה בשליטת חמאס. עזה והגדמ”ע פועלות כשתי ישויות נפרדות בעלות אינטרסים מנוגדים.
• מאז, רצועת עזה הידרדרה למשבר כלכלי-חברתי עמוק כתוצאה למדיניות והתנהלות החמאס, לחוסר היציבות, לסבבי האלימות ולמצור.
• בשנת 2014 משבר זה תרם לקריסת הפסקת האש ולמבצע “צוק איתן”. הוא מצא ביטויו בין השאר במה שנודע כ’משבר המשכורות’:
  • אובדן הבסיס הסורי; הצטמקות ערוץ הכספים האיראני; וניתוק הקשר המצרי עם נפילת נשיא מצרים מוחמד מורסי ושלטון האחים המוסלמים (אח”ס), כולל חסימת ‘תעשיית המנהרות’, הביאו לקריסה כלכלית של חמאס.
  • הקריסה הכלכלית באה לידי ביטוי בין השאר בחודשים ארוכים ללא תשלום שכר לעובדי ממשל ולפעילי הזרוע הצבאית של החמאס (ז”צ) כאחד.
  • במצוקתה, באפריל 2014הפתיעה ההנהגה המדינית של חמאס בקבלת תנאי הרש”פ לפיוס פנים פלסטיני בתמורה לכך שהרש”פ תיטול אחריות למצב הכלכלי ברצועה, בראש ובראשונה לתשלום המשכורות.
  • הסכם זה לא בוצע בגלל כישלון החמאס והפתח להגיע להסכמה בנוגע לתשלום המשכורות על ידי ממשלת הפיוס.
  • עם זאת, בעקבות המו”מ החפוז, נודע ל-ז”צ כי ההסכם הבטיח תשלום משכורות לכל המוגדרים ‘עובדי מדינה אזרחיים’ אבל לא לאנשיה: עובדי משרד הפנים (משטרה) וביטחון פנים, זאת מאחר וכל עובדי מנגנון הביטחון הם חברים בחמאס והמדינות התורמות אוסרות כל תשלום לחברי חמאס. לפיכך, ההסכם נתפס כבגידה רבתי שכן איים לנשל את אנשי הז”צ ואת משפחותיהם מביטחון כלכלי הן בשכר שוטף והן בפנסיה עתידית.
• כישלון ההנהגה המדינית בזירה האזורית; כישלונה בתחום הכלכלי; ותחושת הבגידה בעניין השכר, בצד הערכת יתר ליכולות הז”צ – הנזק שביכולתה לגרום לישראל מכמות וטווח הרקטות; מהפתעת המנהרות ההתקפיות; מיכולות יחידות הצוללנים והמזל”טים – כל אלה הזינו את מסקנת ה-ז”צ שעליה לקחת את העניינים בידיים.
• הדרך בה בחרה ה-ז”צ לבסס את מעמדה מבית ו”לשנות את המשוואה” היתה ע”י המחשת יכולתה הצבאית מול ישראל (ייצור הפתעה אסטרטגית) באמצעות מבצע מוגבל. האיום בכך שסבב אלים עם ישראל יסבך גם את מצרים היה אמור לגייס התערבות מצרית להפסקת אש מייד לאחר הפקת ההפתעה האסטרטגית.

רקע 2: מבצע “צוק איתן” – פוליטיקה וביטחון

• חמאס הגיע למבצע “צוק איתן” כאשר לראשונה מערכת קבלת ההחלטות שלו משקפת קיומם של ארבעה מוקדים אשר אף אחד מהם אינו חזק דיו כדי לכפות את דעתו, אך אחד מהם חמוש, יהיר ודומיננטי:
  • ההנהגה המדינית-‘חוץ’;
  • ההנהגה המדינית-‘פנים’;
  • האסירים בבתי הכלא בישראל;
  • הזרוע הצבאית (ז”צ).
• האחרונה אכן ניווטה את העימות ביד רמה ובהעדר ‘תמונת ניצחון’ של הפתעה אסטרטגית כלשהי, סירבה להצעות חוזרות להפסקת אש, עד אשר התברר השילוב ההרסני ליוקרתה בין כישלון ההפתעות האסטרטגיות לבין היקף ההרס שהביאה על הרצועה.
• בתום הלחימה, אובדן הביטחון העצמי של ה-ז”צ החזיר איזון מה ליחסי הכוחות הפנימיים באירגון. אמנם הימים בהם החלטות התקבלו בקונצנזוס ע”י כל הפלגים שיוצגו בלשכה המדינית לא שבו, אך למרות חילוקי דעות וניגודי אינטרסים (להלן), האינטרס המשותף המובהק בשימור השליטה ברצועה ובהרחבתה לגדמ”ע משמש בסיס מוצק להידברות בין מוקדי ההחלטה השונים ובמרבית הנושאים ההנהגה המדינית בחו”ל וההנהגה האזרחית ברצועה מתואמות עם הזרוע הצבאית.
• בתחום יחסי החוץ, בחירת בן הברית מהווה חריג בולט ביכולת לגבש קונצנזוס:
  • ה-ז”צ, המתמקדת בביטחון הכלכלי של אנשיה ובשיקום יכולותיה לקראת סיבוב נוסף מול ישראל, פועלת זה מכבר לשמר ולטפח את הקשר האיראני כמקור לאמל”ח ולמימון, ואכן זוכה למימון מאחרי גבו של המנגנון האזרחי ולתמיכה איראנית (בשלב זה בעיקר מילולית) ב’חימוש הגדמ”ע כמו עזה’.
  • ההנהגה המדינית-‘חוץ’ (בראשות חאלד משעל, אשר מעמדו נחלש לאחרונה) מתבססת על הציר קטאר-תורכיה; פועלת למצות את הפוטנציאל הגלום בשינוי לטובה ביחס סעודיה כלפי האח”ס (במסגרת האסטרטגיה הסעודית לגבש חזית סונית מול איראן); ומשקיעה בשיפור הקשרים עם מצריים. הכל במסגרת חיפוש אחר בן ברית שיירתם לסירוס יחסי ה-ז”צ עם איראן ולחיזוק מעמדה ברצועה גם מול ההנהגה המדינית-‘פנים’.
  • ואילו ההנהגה המדינית-‘פנים’ פעלה בניסיון (לא מוצלח) לגבש עם ישראל הסכם הפסקת אש ארוך טווח תמורת הסרת המצור (בעיקר באמצעות נמל שיסמל מעבר עצמאי שלא בשליטת מצרים או ישראל). לאחר מספר חודשים של מגעים תכופים בין הצדדים בנושא זה באמצעות שליחים עזתים ואחרים, התנגדות שר הביטחון דאז (יעלון) וראש הממשלה למיסגור ההבנות בהסכם שיעניק לחמאס תמורה מדינית הנציחה נוהל של התקדמות מדורגת בהחלטות חד-צדדיות.
• אם בכך לא די, הרי שלא אחת קווי תיחום המחלוקת אינם זהים לתיחום האירגוני, עת פרט זה או אחר בהנהגה מזדהה עם עמדת מוקד החלטה אחר.
• ביטוי נוסף הן לשיבוש מערכת גיבוש הקונצנזוס והן לעצמאות הפעולה של ה-ז”צ הוא הקשר המבצעי עם דאע”ש בסיני: בעוד הזרוע המדינית (‘פנים’ ו’חוץ’) מתנגדת לכך, ה-ז”צ מקיימת שת”פ מבצעי במגוון תחומים ופוגעת על ידי כך בקשרים עם מצריים.
• במקביל למורכבות הפנים אירגונית, חמאס מאותגר בעזה ע”י הג’יהאד האיסלמי – השומר על קשר עם איראן, אך מטפח במקביל יחסים עם מצרים, וע”י מגוון אירגונים קטנים, בהם קבוצות המשתייכות לזרם הסלאפייה ג’יהאדייה ותומכי דאע”ש האחראים לפרצי ירי לכיוון ישראל בעקבותיהם נעצרים פעיליהם ע”י חמאס.
• כדי להמנע מעימות עם ישראל בטרם שיקם את יכולותיו, חמאס עושה כל שביכולתו למנוע ירי על ישראל מעזה, להתנערות ממנו כשמתרחש, ולהענשת האחראים לו. מאידך גיסא ה-ז”צ (הן מעזה והן מתורכיה – לפחות עד שיתברר היקף יישום התחייבויות אנקרה בהקשר זה בהסכם הפיוס עם ישראל) פועלת בכמה כיוונים:
  • מעודדת אלימות כלפי ישראל/ישראלים בגדמ”ע וממנה ומשקיעה מאמצים ניכרים בהכנת תשתית טרור שתבצע פיגועים ‘אסטרטגיים’ בתחומי ישראל, בכלל זה כדי להביך, לסבך ולהחליש את אבו מאזן והרש”פ;
  • פועלת לצד התנועה האיסלאמית הפלג הצפוני בייזום ובדחיפה של אירועי הפרות סדר על הר הבית ומעודדת פיגועי סכינאים ואחרים בירושלים ומעבר לה;
  • וכהכנה לעימות עתידי עם ישראל:
    • משקיעה בשיקום תשתית המנהרות – לרבות מנהרות התקפיות;
    • משקיעה בשיפור יכולת השיגור הרקטית, אך בהיעדר ייבוא (לאור יעילות הסגר היבשתי והימי) מדובר בעיקר בייצור עצמי של רקטות ופצמרי”ם;
    • משקיעה בבניית יכולות מיוחדות כגון תת מימיות ומזלטי”ם;
    • פועלת באימון והכשרה לסגירת פערי כוח האדם שנוצרו עקב פגיעה בלוחמים במהלך מבצע “צוק איתן”.

מבצע “צוק איתן” והבוקר שאחרי – כלכלה וביטחון

• במהלך מבצע “צוק איתן”:
  • נפגעו כ-100,000 יחידות דיור, מהן כ-19,000 נהרסו לחלוטין;
  • הידרדרות מערך החשמל (שבשיא יכולת היצור סיפק רק מחצית מכמות החשמל הדרושה) הואצה משמעותית והניבה ממוצע אספקה של 4-12 שעות ליממה;
  • הפגיעה במתקני טיהור שפכים ואספקת מים החמירה עד כדי חשש למחסור במי שתיה בעתיד הקרוב.
• מתוך התחייבויות המדינות התורמות (12 באוקטובר 2014) בסך 5.4 מיליארד דולר, הגיעו לעזה פחות מ-30% ואף מיזמים הכלולים בתקציב זה ואושרו ע”י ישראל אינם מתקדמים. נראה כי סירוב הרשות הפלסטינית לקבל אחריות על תהליך השיקום, הוואקום השלטוני האזרחי שנוצר כתוצאה מזה והחשש הגובר שסבב אלימות נוסף יניב הרס מחודש, כל אלה הרתיעו את התורמים. חריג בולט בהקשר זה הן קטאר ותורכיה המבקשות דריסת רגל בשיקום הרצועה – בהסכמת הרש”פ או בלעדיה – מתוך שיקולים רחבים יותר ובהם התחרות עם מצרים וסעודיה על ההשפעה באיזור.
• בעקבות המבצע שיקפה המדיניות הישראלית התלבטות בין גישה מצמצמת במטרה להגביר את לחץ האוכלוסייה על חמאס, לבין גישה מרחיבה במגמה למנוע קריסה נוספת של הפסקת האש.
• בתוך מספר חודשים אומצה חלקית הגישה המרחיבה עליה המליצה (וממליצה) מערכת הביטחון. כך, למרות מודעות לסיכוני זליגה לשימושים של ה-ז”צ, אושרה העברת חומרי בנין בהיקפים משמעותיים מבעבר למיזמים בינלאומיים ולראשונה אושרה העברתם גם למגזר הפרטי.
• עם זאת, פעילות השיקום מרוכזת במבנים שספגו נזק חלקי בעוד מרבית ההרס המאסיבי לא טופל כלל, שכן שיקום שכונות שנהרסו עד היסוד מחייב גורם תיכנון מרכזי אשר על בסיס עבודתו אמורות להקבע כמויות חומרי הבניה הנדרשות שיוגשו לאישור ישראל. בהעדר גורם כזה ברצועה ולאור ‘גרירת הרגליים’ של הרש”פ (להלן) טרם הוחל בשיקום ולו שכונה אחת.
• מנגנון האו”ם נערך מראש לטיפול בזליגה כאשר לכל מפעל הותאם מיתווה בדיקה. המערכת ממוחשבת, ישראל מרושתת למערכת ומאשרת כל פעולה. לפי דיווחי האו”ם אכן קיימת זליגה אך בעיקר לשוק השחור ולא ל-ז”צ או לצרכי מינהור. נתון זה כנראה כבר השתנה.
• לאור הפתיחות בצד הישראלי ו’גרירת הרגליים’ של הרש”פ, לראשונה האו”ם והקוורטט (בדו”ח האחרון) מטילים את עיקר האחריות לשיקום המקרטע על הרש”פ.
• ניתן לסכם את גישת הרש”פ כלהלן:
  • הרשות רואה בחמאס לא רק כוח עויין ומתחרה ברצועת עזה אלא משום איום על האינטרסים ועל בסיסי הכוח שלה בגדמ”ע;
  • כל עוד לחמאס מונופול צבאי בעזה, אין לרש”פ עניין לסכן את אנשיה בחזרה לרצועה, גם אם תימצא הנוסחה לכך;
  • בסיס הכוח של הרש”פ ברצועה – הפתח – חלש ונטול מוטיבציה;
  • ללא ודאות להזרמת משאבי עתק ע”י המדינות התורמות, המצב ברצועה מהווה מירשם לכישלון לכל מי שייטול אחריות;
  • מימון שיקום הרצועה עלול לבוא על חשבון חלקה של הגדמ”ע בכספי המדינות התורמות;
  • אם תיענה לציפיה שתיקח אחריות לעזה, הרש”פ תואשם בכל אלימות שתצא מהרצועה מבלי שיהיה ביכולתה למנוע זאת;
  • לפיכך, כל עוד חמאס בשליטה, כל שיפור במצב מחזק אותו; המשך המצוקה מחליש אותו; ואם בחולשתו יבחר שוב בסבב אלימות (בכלל זה כדי לעורר את העולם הערבי ובעיקר את מצרים) – לא הרש”פ תשלם את המחיר…
• למרות שכאמור ישראל שינתה את ניהול הסיכונים במעברים, לדעת מערכת הביטחון לא נעשה כל האפשר לשיפור המצב. כך למשל, מנימוקים שלא מתחום הביטחון עדיין אין נכונות לאפשר צעדים מייצרי תעסוקה כמו יצוא חקלאי לישראל (יצוא של רהיטים ומוצרי טקסטיל וברזל אושר באוקטובר 2015), יציאת עובדים, ומיקור חוץ של תעשיות ישראליות (צעדים שהופסקו בעקבות השתלטות החמאס ב-2007).
• בעודה מאשימה את הרש”פ באחריות העיקרית לדחיית השיקום, המערכת הבינלאומית מסרבת לפגוע ברש”פ ע”י אימוץ פתרונות העוקפים אותה.
• לאור המבוי הסתום ברמת המאקרו, המערכת הבינלאומית, המונעת הן מרגישות למצוקת התושבים והן מהוכחת תרומת המצוקה לקריסת הפסקת האש, מנסה לפתור בעיות ‘מיקרו’ ובראשן תשלום שכר עובדי ממשל והפקדת האחריות לניהול המעברים בידי הרש”פ.
• עד כה, כל הצדדים המעורבים ‘תרמו’ למניעת התקדמות בשני התחומים:
  • החמאס סירב לאפשר פריסת כוחות רש”פ במעברים ולאורך גבול מצרים (תנאי קהיר לפתיחת רפיח – להלן);
  • עבאס סירב להדרגתיות בהחזרת הרש”פ לעזה ועמד על ‘הכל או לא כלום’;
  • קהיר סרבה לשוב ולתווך בין הצדדים לאור ההרעה ביחסיה עם החמאס (להלן);
  • וישראל הפגינה חוסר התלהבות ממהלך אשר ישים קץ לאסטרטגיית הבידול.
• כל זה כבר הניב ‘משבר משכורות מספר 2’:
  • כתוצאה מאובדן ההכנסות מהברחות ומסיוע חוץ, זה מכבר שהחמאס אינו משלם שכר לעובדי הממשלה. למעשה מאז “צוק איתן” עובדים אלה קיבלו רק מקדמות חלקיות.
  • כאמור, נושא המשכורות, שהיה מהגורמים למיליטאנטיות של ה-ז”צ שהביאה להסלמה שהניבה את “צוק איתן”, טרם נפתר ולמרות שישראל אינה מפריעה לפתרונו, הנושא סובך עוד יותר בהיותו למוקד מאבקי כוח בין הרש”פ לחמאס.
  • מאז השתלטות החמאס, הרש”פ שילמה שכר לעשרות אלפי עובדיה ברצועה שרובם ‘יושבים בבית’. מתוכם רק כ-10,000 מועסקים במשרדי הממשלה גם כיום.
  • שאר עובדי הממשלה האזרחיים אשר מונו ע”י חמאס, אך מוגדרים כ-civil servants [דהיינו,אינם עובדי משרד הפנים (משטרה) ובטחון הפנים ואינם חברי חמאס], כ-42,500 במספר, קיבלו שכר עד “צוק איתן” בעוד, עובדי משרד הפנים, פסולים לכל תשלום ממדינות המערב בהיותם אנשי חמאס. לאלה משולמות משכורות ‘מתחת לשולחן’ מכספים מוברחים.
• מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ”ש) גיבש תכניות מרחיקות לכת להקלת המצוקה וממשיך לקדם צעדים אשר נמצאים בתהליך אישורי דרג מדיני (המתמהמה…).
• בינתיים:
  • המתפ”ש מיישם צעדי הקלה שבסמכותו. כך מדי יום יוצאים מעזה כ-1,000 אזרחים באישורים המיועדים לאנשי עסקים/סוחרים, אך בפועל מדובר גם בפועלים.
  • במסוף כרם שלום הורחבה הפעילות לכדי מעבר של כ-800 משאיות ליום.
  • נעשית עבודת מטה לפתיחת מעבר סחורות נוסף במעבר ארז.
  • נעשית עבודת מטה לשיקום והרחבת מערכת החשמל, בכלל זה לחיבורה לצינור גז מישראל, לשיקום מערכת הביוב, ולשיקום תשתית המים. אך גם תכניות אלה טרם אושרו לביצוע, ומשיאושרו יידרשו כשנתיים להשלמת ביצוען.
  • הסיכומים באשר להרחבת מרחב הדייג [ענף כלכלי חשוב] אינם מיושמים בשל התנגדות חיל הים הישראלי (ח”י). גם כאן המתפ”ש פועל לגיבוש חלופות.
  • נושא הנמל ניבדק ע”י ח”י אשר אישר כי ניתן להעניק רמת ביטחון נאותה בכל אחת מהחלופות שנבדקו ובהן רציף ייעודי באשדוד, רציף צף מול חופי עזה, שימוש בנמל בקפריסין ועוד.
• כל הנסיונות לעודד את מצרים לפתוח את מעבר רפיח נתקלו בסירוב בטענה של שיקולי ביטחון בסיני הקשורים לשת”פ המבצעי בין חמאס ומתחריו ברצועה לבין נאמני דאע”ש בסיני. נראה שמעבר לשיקולים אלה, הסירוב המצרי נובע הן משיקול הטווח המיידי – נחישות להעביר לחמאס מסר של תלות וצורך להתאים מדיניותו להעדפות המצריות, והן – ואולי בעיקר – משיקולי הטווח הארוך: חשש שישראל ‘תפיל’ על מצרים את האחריות לרצועה.

מדיניות מצרים: חמאס וביטחון סיני

• העיקרון המנחה במדיניות מצרים – מימי הנשיאים סאדאת ועד סיסי, הוא סירוב לקבל כל אחריות לרצועת עזה. צידו השני של אותה מטבע: לא לשחרר את ישראל מאחריותה לרצועה.
• במסגרת זאת, גם בתקופת מורסי – לכאורה נציג התנועה האם בשלטון – נתקל החמאס בהרבה רטוריקה אוהדת ומעט מעש בכל עת שביקש לפתוח את עזה לכיוון מצרים.
• עקרון זה מקבל ביטויים בוטים בתקופה האחרונה כאשר קהיר לא רק קושרת את חמאס לאירועים בתוך מצרים שתרמו לעליית האח”ס לשלטון, אלא גם לפיגועים בסיני ובמצרים גופא מאז, בכלל זה שת”פ מבצעי בין חמאס לדאע”ש בסיני.
• כיום, המסר המצרי לחמאס הוא:
  • אוי לכם אם נזהה טביעות אצבעותיכם על פעילות עויינת בסיני (באחת ההזהרות הפומביות אף נכלל איום בתגובה צבאית מצרית בעזה);
  • לא תשיגו מאיתנו כל הקלה ע”י הפעלת לחץ או ירי לכיוון ישראל. [מסר זה משקף פרשנות מצרית לפיה בכל עת שחמאס יורה או מאפשר לאחרים לשגר לכיוון ישראל מטרתו אינה בהכרח גרימת נזק ישיר אלא בעיקר משיכת תשומת הלב המצרית למצוקתו כדי להביא את קהיר להיחלץ לעזרתו.]
  • מעבר רפיח ייפתח לרווחה רק משישוב לשליטת הרש”פ ומשתחדש הרש”פ שליטתה לאורך הגבול בין הרצועה למצרים. עד אז ישמש המעבר אך ורק לצרכים הומניטריים, ואף זאת בכפוף לצרכי הביטחון הלאומי המצרי.
• עם זאת, המדיניות המצרית משקפת דואליות:
  • מחד גיסא, כאמור, החלשת החמאס וחיזוק הרש”פ על חשבונו מהווים יעד אסטרטגי, אליו מצטרף הזעם על השת”פ המבצעי בין החמאס לדאע”ש, ומכאן היחס הנוקשה במלל ובמעש;
  • מאידך גיסא, הידרדרות המצב ברצועה עלולה לגרום להתפרצות אלימה נוספת אשר גם אם תמוקד בישראל (ולא בפריצת הגבול המצרי כפי שאירע בעבר) יהיו לה השלכות על ביטחון מצרים – ומכאן התערבות מצרית בנסיון לשכנע את ישראל להקל מצוקות ובמאמץ לתווך בין הצדדים בכל עת שעולה החשש ליציבות הפסקת האש.
• ברוח זו, מיד לאחר “צוק איתן”, בהעריכה כי המכה שספג החמאס יצרה הזדמנות להחזרת הרש”פ לעזה, מצרים הציגה ‘מפת דרכים’ מדורגת לתהליך זה. המסמך אומץ ע”י הליגה הערבית. המדינות התורמות עודדו מגמה זו וגם ישראל נענתה. אך מהסיבות שנסקרו לעיל, אבו מאזן סירב.
• במחצית 2015, השינוי הנזכר בעמדת סעודיה, של התייחסות לאח”ס כזרם לגיטימי, הניב פניות מריאד למצרים בבקשה לשינוי כיוון מול האח”ס מבית ומול החמאס בעזה. התשובה המצרית בעניין האח”ס היתה שלילית חד משמעית (ולטענתם, ריאד השלימה עם כך) ובעניין החמאס הניבה הקלות זמניות וסימליות בלבד.
• לאחרונה, מצריים מוטרדת מסימנים להפשרת הקשרים בין ישראל לטורקיה ומכך שבמסגרת זו יינתנו לטורקיה ‘זכויות’ להעברת טובין לעזה. הסכם הפיוס הישראלי-תורכי שנחתם לאחרונה תרם להרגעה – לפחות חלקית – בחששות אלה משהתברר שלא חל כל שינוי בעמידה הישראלית המחייבת בידוק ישראלי של כל מישלוח; מאפשרת פיתוח מיזמי חשמל ומים כמו גם שיקום תשתיות כבעבר; ולפחות בשלב זה דוחה את היוזמה התורכית להקמת נמל.
• במקביל, מצרים ממשיכה בהעתקת אוכלוסיה אזרחית מרפיח המצרית לצורך חשיפת והרחבת אזור החייץ למניעת הברחות, דבר המעורר תסיסה בקרב האוכלוסיה העויינת ממילא בצפון סיני.
• עויינות זאת, אשר הזינה את תעשיית ההברחות והתפרנסה ממנה, נבעה מלמעלה מארבעים שנות הזנחה של האוכלוסיה הבדואית אשר נחשדה כמשת”פית של ישראל על רקע פריחתה היחסית בתקופת שליטת ישראל בסיני.
• עם השנים עברו הבדואים מהברחות ‘אזרחיות’ – עובדים, נשים, סמים – לישראל, וכל מוצר אפשרי לעזה, להברחת אמל”ח ובהדרגה להתגייסות להפעלתו.
• המגע ה’עיסקי’ השוטף עם החמאס ועם מתחריו בעזה הניב תהליך הדתה והקצנה בקרב הדור הבדואי הצעיר בסיני. בהדרגה איבדו מוקדי הסמכות המסורתיים כל השפעה על התנהלותו.
• הקמת גדר הגבול ע”י ישראל הקשתה על החדירה לישראל לצרכי הברחות. סגירת המנהרות לכיוון עזה ע”י מצרים פגעה קשה עוד יותר בענף כלכלי שהבדואים נהנו ממנו בעבר.
• הוואקום שנוצר כתוצאה לעשרות שנים של היעדר נוכחות שלטון מרכזי מצרי בסיני; תחושת הניכור בקרב הבדואים כלפי השלטון; והצורך במקורות פרנסה אלטרנטיביים, כל אלה נוצלו על ידי פעילי הסלפייה ג’יהאדיה ממצריים וממקומות אחרים, שכוחם התעצם צבאית ואשר הפכו לשלוחת סיני של דאע”ש.
• בסיני מתנהלת בפועל מלחמה: שלוחת סיני של דאע”ש, שלה תשתית צבאית במרכז ובצפון חצי האי, נלחמת בצבא המצרי ובסמלי שלטון מצריים וגורמת לאבדות כבדות.
• במערכה זאת נחשפו שיתופי פעולה מבצעיים בין הזרוע הצבאית של חמאס בעזה לבין הפעילים הסלפים בסיני.
• למרות שבעידן סיסי הצבא המצרי שינה מגמה – מסירוב לטפל בבעיה (בעידן מובראק-טנטאווי) להתגייסות מרשימה לסגירת פערי מודיעין ופריסת כוחות משמעותית (בהיתר ובתיאום ישראלי) – התוצאות עודן רחוקות מלהרשים. יתר על כן, בהעדר יכולת כלכלית להציע לבדואים (בעיקר לדור הצעיר) חלופת ‘גזר’, מסתמן שלא די ב’מקל’ כדי לעצור התגייסות ולמזער התופעה.

נכון לעכשיו

• חמאס נמצא (שוב) במצוקה הנובעת משילוב גורמים:
  • סגירה כמעט מוחלטת של מעבר רפיח הביאה להצטברות של קרובל-50,000 ברשימת ההמתנה – סטודנטים, בעלי ויזות עבודה, חולים ועוד;
  • הצפת מנהרות ההברחהוצעדים מצריים נוספים לנעילת הגבול תרמו משמעותית לירידה בהכנסות ולקושי בהתחמשות;
  • התקדמות ביכולת הישראלית להתמודד עם מינהור מאיימת על מרכיב מרכזי בתפיסת העוצמה של חמאס;
  • מניעת דיג לכיוון רפיח המצרית פוגעת בענף כלכלי חשוב;
  • רמת האבטלה הגיעה לשיא עולמי של כ-42%, ובקרב הצעירים כ-53%;
  • גל האלימות האחרון בגדמ”ע ובירושלים לא הביא להסטת תשומתהלב של תושבי עזה מהבעיות המקומיות;
  • ההצלחה החלקית בלבד בהתמודדות עם האיתגור מצד הג’יהאד והאירגונים הקטנים;
  • שוקת שבורה בניהולהשוטף של המיניסטריונים שבשליטתו המניבה הידרדרות קשה עוד יותר בניהול חיי היומיום;
  • המתרחש ברשתות החברתיות והתארגנויות מחאה אחרות השוחקות את תדמית האירגון כמי שקשוב לרחשי העם.
• כתוצאה, חמאס מגיב תגובת יתר לכל סממן של מרי בעזה בכלל זה להפגנות מחאה על אי אספקת חשמל, הפגנות נגד מסים שהארגון הטיל כדי לצמצם פערי תקציב, וגם עימותים קטנים בהרבה כמו באוניברסיטאות ואף סכסוכי משפחות. התגובה בד”כ כוללת פריסה מאסיבית של כוחות על כל עצרת מחאה או קטטה.
• נראה שהחשש האמיתי הוא מפני כאוס חברתי-כלכלי (שכבר מבעבע) פן יהפוך למשמעותי גם אם לא ימוקד מיד בדרישה להחלפת שלטון.
• באווירה הנוכחית, החמאס חושש מהצתת משרדיממשלה, הפגנות רעבים ואפילו התנפלות על סמלי עושר (בסגנון ‘אביב ערבי’) אבל בהעדר מוטיבציה של פעילי הפתח ועל רקע המוניטין האלים של חמאס נראה שתגובות היתר משקפות חשש אשר לא רב הסיכוי שיתממש בעתיד הנראה לעין, שכן חמאס נכון להשתמש בכל מידת ברוטליות שתידרש כדי לשמר את שלטונו.
• לעומת זאת, מצטייר איום של הקצנה פנימית בתוך חמאס בהשפעת האגףהג’יהאדיסטי וכן בשל המתרחש בינו לבין הסלפים-ג’יהאדיסטים ברצועה ובסיני. ההקצנה הפנימית יכולה להוביל לפילוגים ומאבקי כוח קשים מבעבר.
• בשורה תחתונה
• חמאס ברצועת עזה נמצא במשבר מתמשך כתוצאה לשילוב בין מספר גורמים:
  • השיבוש בתהליכי קבלת החלטות באירגון;
  • השפעת סגירת גבול עזה לכיוון מצריים ומערכת היחסים העוינת עם מצריים;
  • מצוקתו המדינית בזירה הבין ערבית והרחבה יותר – לה נוספה לאחרונה האכזבה ממה שמוגדר ע”י פעילי האירגון כ”בגידה תורכית”;
  • מצוקתו הכלכלית – בכלל זה ‘מוקש השכר’;
  • מצוקת האוכלוסיה – בכלל זה עקב השיקום הזוחל והסגר המצרי והישראלי;
  • התסיסה ברשתות החברתיות;
  • האיתגור ע”י אירגונים מתחרים.
• הפיתרון לא יבוא מקהיר או רמאללה הרואות בחמאס אויב, מתעלמות ממצוקותיו, ולא מזדרזות לסייע לישראל בעיקבות מה שהן רואות כשנים של מדיניות בידול בין הגדמ”ע לרצועה. מעבר לכך, נראה שברמאללה לא יזילו דמעה אם החמאס ישלם את מחירו של סבב לחימה נוסף.
• גם הציפיות מהמערכת הבינלאומית צנועות למדי הן משום עייפות כוללת מהסיכסוך הישראלי-פלסטיני; הן בשל סדר יום עמוס באתגרים דוחקים יותר מבית (פליטים, משבר כלכלי, ‘ברקזיט’) ומחוץ (דאע”ש); והן לאור הסירוב לראות בפינוי עזה (ה”התנתקות”) כקץ הכיבוש כל עוד ישראל קובעת אם יהיה נמל ימי ושדה תעופה, כמו גם מי ומה ייכנס לרצועה וייצא ממנה.
• גם אם ההרתעה הישראלית טרם איבדה מעוצמתה, תמונת מצב זו מחייבת התייחסות ישראלית מקיפה בשלב הביניים הקודם לדיון בהחלת הסדר קבע עתידי על הרצועה.
• הבנת התמונה המורכבת חשובה לגיבוש מדיניות עכשווית שעקרה תכנון צעדים לדחיית העימות הבא עם חמאס המהווה יעד חשוב של מדיניות ישראל.

השפעת החשיבה על הסדר עתידי על צעדי ביניים

דיון בהמלצות לפעולה מחייב בחינה מקדימה של היתכנות שילוב עזה בהסדר קבע (מתוך מודעות לעובדה שהסדר כזה אינו צפוי בעתיד הקרוב):

• לא ניתן להתעלם מהשילוב בין עוצמת שליטתו של חמאס ברצועה (והפופולאריות שלו בגדמ”ע) לבין נחישותו שלא לאבד מאחז זה; נכונותו להשתמש בכל אמצעי כדי להנציח שליטתו; מאמציו להרחיב שליטתו לגדמ”ע; והתמיכה לה זוכה מגורמי אח”ס מדינתיים [קטאר ותורכיה – למרות האכזבה מהסכם הפיוס עם ישראל] ואחרים.
• עם זאת ניתן לראות סידרת תרחישים עתידיים אלטרנטיביים או משלימים היכולים להביא אם לקריסת שלטון החמאס ברצועה; אם להשלמתו עם סילוקו מהשילטון מתוך משוכנעות שמדובר בנסיגה טקטית (בדומה לאח”ס במצרים); ואם לאילוצו לאפשר משאל עם על הסדר קבע שיושג בניגוד לרצונו.
  לצורך המחשה, בין התרחישים האפשריים ניתן למנות את אלה:
  • הסלמה ביטחונית מחודשת מניבה החלטה ישראלית על יעד יומרני יותר מבעבר, כולל מיטוט שלטון החמאס.
  • מדינות ערב הרלבנטיות, בראשן מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות, עם או בלי חזית מאוחדת עם קטאר ותורכיה (כנגזר מהקשרים רחבים יותר) והקהילה הבינ”ל, מגיבות בחיוב ליוזמת שלום ישראלית ובתקיפות לנסיונות חמאס להכשילה.
  • כנ”ל, בהקשר של סיכום הסדר קבע בין ישראל לאש”ף והצורך לאכוף על החמאס לאפשר העמדתו למשאל עם גם ברצועה ולהשלים עם תוצאתו.
  • מצוקת האוכלוסיה מניבה התקוממות בנוסח ‘האביב הערבי’, כאשר הפעלת אמצעי דיכוי ברוטאליים ע”י החמאס מביאה להתערבות אותם גורמים ערבים.

 המלצות לפעולה 1: חיזוק הרש”פ במקביל לייצוב הרצועה

• ההנחה כי ייתכן שינוי – מרצון או בכפיה – בהתייחסות החמאס לנושא ההסדרים או ביכולתו למנוע הגעה להסכם או יישומו, מחייבת מענה לדילמה של יישוב בין האינטרס הישראלי בשיקום הרצועה והקלת מצוקת האוכלוסיה – המוגדרים חיוניים לא רק בהיבט ההומניטארי אלא גם למניעת/דחיית סבב הלחימה הבא, לבין היעד של החלשת חמאס וחיזוק הרש”פ, כנגזר מהקביעה שכל מהלך ביניים אמור לשרת את היעד הסופי של הגעה להסדר קבע, או לפחות לא לפגוע בסיכוייו.
• לאור ההתנגדות (שניסקרה בהרחבה לעיל) של הגורמים המקומיים, האזוריים, והגלובאליים הרלבנטיים לכל מהלך של חיזוק החמאס על חשבון הרש”פ, נראה שהנוסחה ליישוב הסתירה בין האינטרס הישראלי בייצוב הפסקת האש לבין חשיבות חיזוק הרש”פ היא שילוב בו זמני בין שניים אלה:
  • צעדי הקלה נרחבים מול אוכלוסית עזה לצורך ייצוב הפסקת האש [להלן];
  • מהלכים וצעדים מעשיים לשינוי האווירה בגדמ”ע (ובירושלים) – מאלימות לרגיעה ותיקווה, ובכך לחיזוק הרש”פ והעומד בראשה [ראה הפרק הרלבנטי בתוכנית ‘ביטחון תחילה’].

המלצות לפעולה 2: חבילת ייצוב הרצועה

קיימת הסכמה בין מערכת הביטחון לבין גורמי הסיוע הפועלים ברצועה כי שישה תחומים מחייבים טיפול מיידי למניעת משבר הומניטארי, להקלת המצוקה ולייצוב הפסקת האש: אספקה שוטפת, חשמל, מים, תעסוקה, משכורות ושיקום. קיימת גם הסכמה כי לא ישראל לבדה נושאת באחריות לחסמים בחלק מהנושאים. עם זאת, מאחר שתוצאות כשלים בכל אחד מהנושאים ישליכו על ביטחון ישראל ומעמדה, חיוני לתת את הדעת לנדרש בכל תחום:

• אספקה שוטפת: התקנת סורק חדש במעבר כרם שלום (אפריל 2015) מאפשרת בידוק בטחוני יעיל למטענים גדולים מבעבר ולמכולות, והכל תוך זירוז הליכים. כל אלה אמורים לאפשר הגדלת מספר המשאיות היומי מ-800 (כיום) ל-1200.
• פתיחת מעבר סחורות נוסף בארז. משרד הביטחון נתן הוראה ותקציב והתכנון נמצא בעיצומו.
• חשמל: לאור המצוקה הקשה (המתבטאת בלמעלה מ-12 שעות ביממה ללא אספקה) וכדי להגיע לרמת אספקה סבירה, בכלל זה לצורך הדחוף בהתפלת וטיוב מים (להלן), נדרשים מספר צעדים, ובראשם:
  • שיקום ושידרוג מערכת הולכת החשמל ברצועה להגברת יעילותה;
  • הגדלה מיידית של כמות החשמל המסופקת ע”י חח”י (חברת החשמל הישראלית) בכ-30 מגואט והגדלה ב-100 מגואט נוספים בתוך שנה.
  • הרחבת כושר הייצור של תחנת הכוח בעזה והכשרתה להפעלה בגז טבעי (לכך תוכננה מלכתחילה);
  • חיבור עזה לגז טבעי באמצעות צינור ממערכת הולכת הגז הלאומית הישראלית.
• מים: למעלה מ-70% מבתי האב ברצועה נהנים מאספקת מים במשך 6 עד 8 שעות אחת ליומיים עד ארבעה ימים בלבד. המחסור בחשמל הביא להידרדרות מערכת שאיבת המים וטיהור השפכים. כדי למנוע אסון הומניטארי, מערכת הביטחון אישרה הן מיזם חרום להנחת קו מים נוסף המכפיל את הכמות המוזרמת מישראל (בוצע) והן מספר מיזמים אשר השילוב ביניהם אמור להניב פתרון לטווח הבינוני. הלחץ מבית ומחוץ והחשש למחיר המדיני שישראל תשלם עם קריסת מערך המים ברצועה, הניבו לאחרונה אישור דרג מדיני. הגורמים הבינלאומיים המעורבים עוקבים בקפידה אחר יחס המערכת הישראלית להזרמת התשומות הנדרשות לביצוע כמו גם לפתרון שאלת אספקת החשמל החיונית להפעלת המיזמים השונים ובהם:
  • מפעל התפלה מרכזי.
  • מפעל טיהור שפכים לצפון הרצועה.
  • מפעל טיהור שפכים למרכז הרצועה.
• תעסוקה: ארבעה תחומים עתירי תעסוקה כפופים במישרין להחלטה ישראלית: יצוא מעזה, מיקור חוץ של חברות ישראליות, דייג, יציאת עובדים.
  • בתחום היצוא:
    • מאז נובמבר 2014 ישראל מאפשרת יצוא מעזה לגדמ”ע. תחילה הותר יצוא חקלאי אך ההיתר הורחב למוצרים אחרים.
    • בחודש מרץ 2015 הותר לראשונה זה 8 שנים יצוא חקלאי מעזה לישראל (במסגרת שיקולי שנת שמיטה). מלכתחילה משרד החקלאות פעל לביטול ההחלטה ולמניעת הארכתה אך עד כה ללא הצלחה. לעומת זאת המשרד הצליח להעמיס התניות וקשיים אשר היבטיחו כי תחולתה תוגבל לארבעה סוגי ירקות בלבד ובכך סירס את כוונת המתפ”ש לתרום משמעותית לתעסוקה ולכלכלת הרצועה. נדרשים הן הרחבת התחולה והן ריסון מהלכי השיבוש של משרד החקלאות.
    • באוקטובר 2015, שוב בהשפעת המתפ”ש, בוטל האיסור על יצוא תעשייתי מעזה לישראל, בדגש על מוצרי טקסטיל, נייר ופלסטיק, כמו גם רהיטים. דא עקא שההחלטה אינה מיושמת בשל קשיים ביורוקראטיים מצד הרש”פ (המנצלת את סמכותה בתחום המע”מ). נדרש לחץ ישראלי-מצרי-בינלאומי משולב כדי לסלק מיכשול זה.
    • דייג: לאור שיקולי חיל הים, תחום הדייג המותר הוגבל ל-3 מייל מהחוף. תחום זה דל בדגה ולכן אושרה הרחבתו ל-6 מייל. הדבר אושר במסגרת ההידברות בקהיר למחרת “צוק איתן” אך ההרחבה בוטלה. גורמי ביטחון שונים חולקים על קביעת חיל הים, מצדדים בהרחבה אף ל-12 מייל, והנושא מצדיק בדיקה בדרגים המשקללים שיקולי בט”ש עם שיקולי יציבות רחבים יותר.
    • פיתוח חקלאות ימית לחופי עזה.
    • יציאת עובדים: למרות תמיכת מערכת הביטחון, הרואה ביציאת עובדים מעזה לישראל את האמצעי היעיל והזריז ביותר לתרום לכלכלת הרצועה, הדרג המדיני אינו מאשר זאת. בשלב זה מותרת יציאת כ-1,000 סוחרים ליום, כאשר המערכת אינה מקפידה למנוע מפועלים מלנצל מיכסה זאת. בכפוף לאישורי שב”כ, יש מקום להרחבה משמעותית בהיקף היתרי היציאה בעיקר לפועלים.
  • משכורות: כזכור, משבר המשכורות היה מהגורמים שהביאו לפרץ האלימות האחרון ועד כה לא נעשה דבר כדי להבטיח שהמצוקה המתמשכת בתחום זה לא תניב קריסה נוספת של הפסקת האש. נסיונות (נפרדים) של ממשלות שוויץ וקטאר לסייע עלו בתוהו. העובדה שישראל אינה החסם המרכזי אינה מקזזת מהמחיר שישולם בהעדר פתרון. נדרש לחץ משולב על הרש”פ מצד הממשלות הנ”ל ואחרות, בדגש על מצרים, וקשה לראותו קורם עור וגידים ללא יוזמה ולחץ מישראל.
  • שיקום: בהעדר מימון (לאור אי מימוש התחייבויות המדינות התורמות) ולאור גרירת הרגליים של הרש”פ, המיזמים היחידים המתקדמים ברצועה הם אלה הממומנים ומפוקחים מקרוב ע”י הקטארים. שגרירם המיוחד המבקר תכופות הן ברש”פ והן במתפ”ש מהווה מנוע רב עוצמה לפעילות זאת. עם כל חשיבותם, המיזמים הקטארים מהווים ‘טיפה בים’ ולא מסתמן פיתרון כולל. תרומתה של ישראל לתהליך מוגבלת להסרת חסמים לשינוע תשומות לבניה בכפוף לשיקולי זליגה למנהרות וייצור אמל”ח, אך כל עוד המערכת הבינלאומית לא תאמץ את שיטת העבודה הקטארית ותיכפה שינוי בהתנהלות הרש”פ לא צפוי שיפור משמעותי. לישראל יש מה לתרום גם בהקשר זה.
  • נמל:
    • נושא נפרד, אשר משמעותו חורגת מעבר לכל מהלך ייצוב, הוא הסכמה ישראלית לאפשר לעזה מוצא לים.
    • מחד גיסא, לפתרון זה אין כל הצדקה כלכלית שכן הפעלת רציף ייעודי בנמל אשדוד תתן מענה זול משמעותית מכל חלופה אחרת. מאידך גיסא, הן הדרישה הפלסטינית והן התמיכה הבין-לאומית בה נובעות משיקולי לאומיות ויוקרה ולכן יש לבחון את הסוגיה תוך שיקלול ההשלכות המדיניות של פתיחת נמל, כסמל ריבוני שיוענק לרשות הפלסטינית.
    • לפיכך, עצם הטיפול במיזם, ובוודאי האישור לרש”פ להתחיל בעבודת התיכנון ואף היישום – תוך הקפאת ההחלטה לאפשר הפעלתו עד שיתמלאו תנאי ישראל לכך – ישליכו על האווירה הכללית, יעניקו משנה תוקף לדרישות ישראל בתחום הביטחון, יקצרו את הזמן לביצוע מרגע שדרישות אלה ייענו, יקלו מהלחץ הבינלאומי ויתרמו לחיזוק הרש”פ.
    • מערכת הביטחון בחנה מספר חלופות, חלקן משלימות זו לזו לאור פער עלויות ולו”ז יישום, והגיעה למסקנה שניתן להעניק רמת ביטחון סבירה בכמה מהן, ובהן:
      • שימוש בנמל זר (קפריסין) לפריקה מאניות בעלות נפח גדול, בידוק המטען, והעמסתו על ספינות המסוגלות להתקרב לנמל עזה, וליווי (ימי או אווירי) של המטען שנבדק עד הפריקה;
      • הפעלת מבדוק צף המרוחק מהחוף ובידוק ישראלי – כמו גם יכולת ניתוק יעילה – לאורך החיבור לחוף;
      • הקמת נמל על אי מלאכותי מרוחק מהחוף וחיבורו לחוף בגשר עליו יתבצע הבידוק (והניתוק, אם נידרש) הישראלי;
      • הקמת נמל במרחב ‘סטרילי’ (ביטחונית) לחוף עזה.

רשימת חברי צוות החשיבה-עבודה

ראש הצוות (בכיר במערכת הביטחון בדימוס).
ד”ר שאול אריאלי, אל”ם (מיל’) (ECF).
שלמה וקס, תא”ל (מיל’).
עו”ד סלין טובול (ECF).
אלכס טל, אלוף (מיל’).
ד”ר נמרוד נוביק – רכז הצוות.
אפרים עידן, תא”ל (מיל’).
מר בעז קרני (ECF).
גיורא רום, אלוף (מיל’).
אמנון רשף, אלוף (מיל’).
ברוך שפיגל, תא”ל (מיל’).
חברים נוספים המנועים מזיהוי שמי או אירגוני.