הפיוס הפלסטיני: האם היוזמה המצרית הנוכחית מבטיחה יותר מקודמותיה?

מטרות ואסטרטגיה

במדיניותה בעזה, ממשלת מצרים מבקשת להשיג ארבע מטרות ביטחון לאומי:

1. להפריד את חמאס מתנועת האם שלה, האחים המוסלמים;
2. הרתעת חמאס משיתוף פעולה עם דאע״ש וגופים מסונפים לאל-קעידה בחצי האי סיני;
3. הימנעות מחיכוך עם ישראל העלולה לסכן את שיתוף הפעולה הביטחוני חסר התקדים בין המדינות, ובכלל זה צימצום הסיכוי לסבב נוסף של אלימות בין ישראל לחמאס;
4. החזרת מיקומה המרכזי של מצרים במשא ומתן הישראלי-פלסטיני (על הרווחים הפנימיים, האזוריים והבינלאומיים הנגזרים).

בשנים האחרונות, ובפרט מאז “צוק איתן”, בעזרת שימוש נבון במקלות וב(הבטחת) גזרים, קהיר לחצה על הרש״פ והחמאס לאמץ אסטרטגיה תלת-שלבית:

ראשית, שינויים פנימיים בפת״ח ובחמאס:

• עבור פת״ח: ריענון התנועה באמצעות ׳פיוס פנימי׳ שיסיים את הקרע בין נשיא הרש״פ מחמוד עבאס לראש הביטחון המסכל לשעבר מוחמד דחלאן.
• עבור חמאס: הרחקת הארגון מכל שיתוף פעולה, או אפילו זיקה רופפת, עם האחים המוסלמים.

שנית, בעקבות הנ”ל, פת״ח מאוחד ומחוזק יותר וחמאס מתון וזהיר יותר יתמודדו עם סוגיית הפיוס הפלסטיני לצורך איחוי הקרע בין הגדה לרצועה, ולחידוש נוכחות הרש״פ ברצועה.

לבסוף, מערכת פוליטית פלסטינית מאוחדת – בה עבאס מוסמך לייצג את כל הפלסטינים וחמאס לא צריך ׳ללכלך את הידיים׳ במגע ישיר עם ׳הישות הציונית׳ – יחל במו״מ עם ישראל.

עד לאחרונה, רצף הגיוני זה היה כנראה שאיפה גדולה מדי בהתחשב במורכבויות מקומיות ואזוריות, ובהתנהגויות לא-רציונאליות: עבאס לא היה מוכן לשקול פיוס עם דחלאן; חמאס, בגיבוי קטאר וטורקיה, התנגד ללחץ מצרי לשנות כיוון; ובסוף 2014,  כאשר נוצרה הזדמנות לחידוש נוכחות הרש״פ ברצועת עזה, עבאס עמד במריו והתעקש על ׳הכל או לא כלום׳.

שינויים בסביבה האסטרטגית

תוך השלמה עם כישלון השלב הראשון, של פיוס בין עבאס לדחלאן, אך תוך ניצול מעניין של סוגיית דחלאן (להלן), מצרים מפגינה נחישות לנצל את הנסיבות החדשות ולדלג אל השלב התובעני השני: פיוס בין פת״ח וחמאס.

נדרש צירוף מקרים נדיר של שינויים דרמטיים בחמש זירות כדי להזריק חיים חדשים למאמץ המצרי:

בתוך חמאס

תוך כדי התעצמות משבר הומניטארי, בחירתו של ראש הזרוע הצבאית יחיא סינוואר לתפקיד ראש התנועה בעזה הוכחה כמשמעותית ביותר. למרות שרבים צפו שסינוואר יוביל מדיניות אגרסיבית וכוחנית, שירותי המודיעין המצריים שיערו אחרת.

ואכן, סינוואר לא היה הגברתן הראשון שנחשף ל׳תהליך חינוך מחדש׳ ידידותי ע״י המודיעין הכללי המצרי. אחמד ג׳עברי, אחד מקודמיו של סינוואר, עבר את הטיפול המצרי עם תוצאות מרשימות. אמנם מזל״ט ישראלי סיים את חינוכו של ג׳עברי ,בטרם עת, ומותו ב-2012 היווה את יריית הפתיחה של מבצע ׳עמוד ענן׳, אך בקהיר לא נטשו את המודל. כך, ההימור המצרי על ׳ביות׳ סינוואר מלמד שקהיר זיהתה בו פוטנציאל להיות שותף חזק במאמץ להשפיע על האסטרטגיה של הארגון בראשו הוא עומד.

מסתבר שהתוכניות המצריות תאמו את כוונותיו של סינוואר אשר חיפש תמיכה בשאיפתו להביא לאיחוד המערכת הפוליטית הפלסטינית על ידי הכנסת חמאס לאש״ף ומשם להזניק קמפיין לבחירתו כמנהיג כל הפלסטינים.

ככל שניתן להעריך בשלב זה, ההשקעה המצרית השתלמה יפה: כמה חודשים לאחר בחירתו של סינוואר, חמאס הרחיק עצמו מן האחים המוסלמים; הארגון החליט להיענות לדרישות המצריות בנוגע לביטחון סיני, אם כי רק בהדרגה; ועתה, סינוואר נראה נחוש לשנות כיוון בסוגיית הפיוס הפנים פלסטיני.

נכון להיום, הרקורד הביטחוני של סינוואר ודמותו הקשוחה – כמו גם סדרת איומיו ׳לשבור את העצמות׳ למתנגדי מהלכיו – הצליחו לרסן התנגדות רחבה לצעדיו הנועזים (יש שיאמרו פזיזים) שכן, אם הפיוס יבשיל, פעילים רבים בחמאס צפויים לאבד השפעה וכוח. לא בכדי, עובתה ההגנה על סינוואר, ובכלל זה מעורבות ישירה של המודיעין הכללי המצרי.

בגדה המערבית

נחוש בדעתו להרתיע את חמאס מלהתקרב לדחלאן, וכדי לאלץ את חמאס לפרק את הממשל האלטרנטיבי שהקים ברצועה, לפני כמה שבועות הוציא הנשיא עבאס הנחיות לסידרת צעדים דרקוניים שהחריפו  את אומללות החיים בעזה. ללא קשר למטרותיו של עבאס, החרפת הסבל של האוכלוסייה בעזה הגבירה את חששות סינוואר מהתפרצות עממית בהשראת האביב הערבי. במצוקתו, ובהעדר בעלות ברית אחרות, פנייתו של סינוואר לקהיר שירתה את אסטרטגיית המודיעין הכללי המצרי.

באזור

המצב החמיר עוד יותר עבור חמאס כשהמשבר בין “הקוורטט הערבי” (סעודיה, איחוד האמירויות, ירדן ומצרים) לבין קטאר הניב שתי תוצאות משלימות: ראשית, קטאר – הפטרונית הפיננסית העיקרית של חמאס וזו שפרסה חסותה על שיקום הרצועה – נעלמה מהזירה.  שנית, איחוד האמירויות, בעלת בריתה של קהיר ב”קוורטט הערבי” והמממנת הפוליטית והפיננסית של דחלאן, תפסה את מקומה של דוחה. למרות שהמימון המגיע מאיחוד האמירויות נדיב הרבה פחות מזה של קטאר, בהיעדר מקורות אחרים, חמאס נאלץ להפנות קשב למסרים מאבו דאבי .

מכיוון שהמימון מהאמירויות לעזה עבר דרך חביבם הפלסטיני מוחמד דחלאן (שהוא גם חביבם של המצרים), הדבר סייע בהעברת המסר המצרי לעבאס: קהיר ושותפיה נראו נחושים בדעתם להחזיר את דחלאן לעזה אם עבאס ימשיך להתנגד לאסטרטגיה המצרית של פיוס הדרגתי.

בארה״ב

התפתחות מפתיעה לא פחות היא הרפיית הווטו האמריקאי על סוגיית הפיוס הפנים-פלסטיני. בהנחה שהמופקדים על הנושא בוושינגטון מודעים לכך שחידוש שלטון הרש״פ ברצועה – גם אם חלקי  והדרגתי – חייב להשען על התקרבות בין חמאס לפת״ח ועל שת״פ בין חמאס לרש״פ – פעמיים בימים האחרונים אישר זאת הממשל האמריקאי. ראשית, במהלך סיור באזור עוטף עזה קרא ראש צוות המו״מ ג׳ייסון גרינבלט לחזרת הרש”פ לשליטה ברצועה. עמדה זו גם עוגנה רשמית בהצהרת הקוורטט (ארה״ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו״ם) מה-19 בספטמבר, אשר לא היתה באה לעולם ללא הסכמת ארה”ב. וכדי להסיר כל ספק לגבי מדיניות ארה״ב,  גרינבלט הפנה את תשומת הלב להצהרת הקוורטט באמצעות ערוץ התקשורת המועדף בעידן טראמפ: טוויטר.

בישראל

מפתיעה ככל שתהיה תמיכתה שבשתיקה של ארה״ב, מפתיעה לא פחות היא השלמת ישראל עם הגישוש הפנים-פלסטיני בסוגיית הפיוס. בניגוד למדיניות הבידול הממושכת שנועדה לעגן את הקרע בין הגדה לרצועה, בשבוע שעבר אישרה ישראל את יציאתה של משלחת חסרת תקדים בגודלה ובמעמדה מהגדה לרצועה לטובת מו”מ בניהול מצרי בסוגיית הפיוס.

יתר על כן, התגובה המרוסנת (בינתיים) של ישראל עומדת בניגוד מוחלט לאיומים הבוטים של ראה״מ ושהב”ט שבנסיבות דומות בעבר הבטיחו סנקציות חמורות אם עבאס יתקדם לפיוס. למרות שנתניהו שילם מס שפתיים (לבסיסו?) על ידי הצבת תנאים להסכמה הישראלית עם המהלך, היה בכך שוני מהותי בהשוואה להטלת וטו מחוזקת באיומים קונקרטיים בעבר.

אפשר לתהות האם נתניהו עבר שינוי תפיסה מהותי ונטש את אסטרטגיית הבידול, או שמא רק בחר להיענות זמנית ללחצים חיצוניים (מקהיר? מוושינגטון? משניהם?) תוך בחינת חלופות ובהן נטייתו ׳לסמוך׳ על הפלסטינים שיהרסו כל התקדמות ללא ׳עזרתו׳.

סוגיית הנשק: האם ׳הכל או כלום׳ תוחלף בהדרגתיות?

גורלו הסופי של הפיוס הפנים-פלסטיני עדיין לוט בערפל, והמשא ומתן על הסוגיות המפרידות בין הצדדים לא יהיה קל. וכמובן, אין לשלול אפשרות של חבלה בתהליך ע”י צד שלישי. עם זאת,  נראה כי לעת עתה ידה של מצרים על העליונה בהורדת הידיים בינה לבין הרש״פ בסוגית ההדרגתיות (שמובילה מצרים) אל מול תפיסת ה-׳הכל או כלום׳ העקשנית של עבאס.

העדות החשובה ביותר לדינמיקה זו מצוייה בסוגיה הקשה מכל: הנשק. באופן עקבי מתנגד חמאס לכל הצעה לפירוק נשקו ולכניעה לדרישת עבאס למצב של ׳משטר אחד, חוק אחד, ונשק אחד׳ כתנאי לפיוס. מתוך הכרה כי לא ניתן לכפות על האירגון את פירוק הזרוע הצבאית, בודאי בשלב זה, אימוץ גישת ההדרגתיות הניב לקהיר הישג משמעותי: בתמורה לדחיית הדיון בסוגיית עז אדין אל קסאם,  בפעם הראשונה מזה עשור חמאס מוותר על בלעדיות בנוכחות כוח מזוין ברצועת עזה.

כפי מסתמן ערב הדיונים בקהיר, שינוי זה אמור לבוא לידי ביטוי בשלוש דרכים:

• ראשית, ככל שמדובר בחוק וסדר ברצועת עזה, 20,000 המגוייסים החמושים של ׳המשטרה הכחולה׳ המקומית, יחידות ביטחון הפנים,  הביטחון הלאומי והמודיעין הכללי יסורו למרות ממשלת האחדות בשליטת הרש״פ.
• שנית, חמאס נאלץ לקבל את תנאי מצרים לפתיחת מעבר רפיח, ובראשם הרחקת כוחותיו מכל מעברי הגבול והחלפתם בכוחות רש״פ (ככל הנראה מהמשמר הנשיאותי).
• לבסוף, לאור טענתו כי הזרוע הצבאית על 18,000 חמושיה, חיונית ל’התנגדות לכיבוש׳, חמאס אישר שני עקרונות:
  • הזרוע הצבאית תפורק או תשולב במערך ביטחון לאומי פלסטיני מאוחד לכשיסוכם הסדר עם ישראל;
  • עד אז, כל ההחלטות על שימוש בכוח מזוין נגד ישראל תילקחנה במשותף עם הרש״פ.

חשוב לציין כי התחייבויות חלקיות אלה, מרחיקות לכת ככל שיהיו, לא זו בלבד שטרם יושמו, אלא שכמובן אינן עומדות בתנאים שהציבו עבאס, ארה”ב וישראל להענקת לגיטימיות לחמאס.

עם זאת, הביקור הראשון בעזה זה מספר שנים של גורמי מודיעין מצריים בכירים שלח מסר עוצמתי. המשלחת, בראשות ראש המודיעין הכללי מוחמד פאוזי,  פיקחה על מפגש הפיוס ועמדה על היצמדות לעקרונות עליהן הסכימו שתי המשלחות – זו של פת״ח וזו של חמאס – עוד בקהיר. חזרתן הצפויה של שתי המשלחות למצרים בימים הקרובים תבחן את נחישות המארחים כמו גם את מיומנותם בניצול ההקשר החדש לטובת קידום הפיוס הפנים-פלסטיני.

הערה לסיום

ההתפתחויות הדרמטיות המתוארות משכו את תשומת לבם של מכורים לסוגייה הישראלית-פלסטינית בלבד, וזאת מסיבה מוצדקת: סדרת הכישלונות הקודמים מצדיקה ספקנות. גם הפעם, הפערים בין הצדדים בנושאים חשובים עודם משמעותיים; האופוזיציה הפנים-ארגונית (בעיקר בחמאס, אך גם בפת״ח) גוברת; פלגים פלסטיניים קיצוניים יותר צפויים לנסות ולשבש את התהליך; ועמדת ישראל עדיין לא התבהרה – האם אכן יש כאן שינוי אסטרטגי או שמא אנו עדים לסובלנות טקטית זמנית.

עם זאת, ראוי לתהות האם בממשל טראמפ, חסר כשרון ויכולת ככל שיהיה בסוגיות אחרות, קיים אי של מצוינות סביב ראש צוות המו״מ גרינבלט האחראי להתנהלות נכונה, או שהם פשוט נהנים מרצף של מזל טוב. שהרי אם המהלך המצרי יוכח כמשמעותי יותר מהמאמצים הקודמים, תוצאה אחת עשויה להיות היעלמותו של הקרע בין הגדה המערבית ורצועת עזה והסרתו כמכשול מרכזי להתקדמות במשא ומתן ישראלי-פלסטיני. אם אכן כך יקרה, יעלם תירוץ מרכזי מטיעונם של אלה הלהוטים להימנע ממו״מ…

לאור כל אלה, נראה כי ראוי להחזיק אצבעות להצלחת המאמץ המצרי.

נמרוד נוביק שימש כיועצו המדיני של ראש הממשלה שמעון פרס; כיהן כשגריר מיוחד של מדינת ישראל; חבר בוועד המנהל של”מפקדים למען ביטחון ישראל”; ומשמש כעמית ישראלי ב-Israel Policy Forum) IPF).